1. בהסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד למפלגת ישראל ביתנו בחודש מאי 2016 נכלל סעיף שנשכח מאז.
על פי הסעיף אמורות היו שתי המפלגות לפעול לשינוי חקיקה שיגביל את יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת.
על פי ההסכמה היה צריך להיות מתוקן החוק כך שבית המשפט העליון יוכל לבטל חוק רק בשבתו בהרכב מלא של חמישה עשר שופטים וברוב של שמונה שופטים מתוך 15.
2. האמת היא שהסעיף הספציפי לא חשוב. קשה לי להאמין שחקיקת הסעיף הזה היתה משנה באופן משמעותי את מערכת היחסים בין רשויות השלטון השונות.
למרבה הצער, הרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון הוא כזה שבו ניתן להעריך בזהירות שכל אחד מביטולי החוקים ואזהרות הבטלות שניתנו לאחרונה היו עוברים גם בפורום מלא.
על מנת שצעד כזה, אותו ביקש ליברמן לכאורה (ותיכף נתייחס למילה "לכאורה") לקדם באמצעות ההסכם הקואליציוני יהיה בעל משמעות, צריך קודם כל לעשות חריש עמוק בנושא המבנה של בית המשפט העליון. חריש כזה למרבה הצער נעשה עד היום באופן מוגבל מאוד, ונכון לרגע זה לא מסתמנות חדשות טובות במיוחד גם בשנת 2018.
3. אז למה הצעד הזה היה בכל זאת חשוב? קודם כל בגלל השדר שהוא היה מעביר לבית המשפט העליון.
הבעיה הכי גדולה בנקודת הזמן הנוכחית בגישתו של בית המשפט העליון לסוגייה של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, היא שהשופטים כבר שכחו מי מעניק להם את הסמכויות. אם בגל הראשון של המהפכה החוקתית נהג בית המשפט העליון להיתלות בחקיקת הכנסת כמקור הסמכות לביקורת השיפוטית, לאחרונה הבהירו שופטי בג"ץ כי סמכותם לבטל חוקים, ואפילו חוקי יסוד, איננה נובעת מחוק כזה או אחר של הכנסת.
למעשה הפך את עצמו בית המשפט העליון ל"מחוקק על" נטול כל רסן. השופטים נטלו לעצמם את הסמכות לכתוב חוקים (כן, ממש לכתוב, עיינו בפסק הדין בעניין מינוי מנכ"לית לבתי הדין הרבניים) ולפסול חוקים ללא הסמכה מפורשת או אפילו משתמעת בחקיקה.
חקיקת הוראת חוק המגבילה את הפרוצדורה של פסילת חוקים היתה עשויה קודם כל להוות קריאת כיוון מצידה של הכנסת, שמבהירה בידי מי נתונות המושכות.
4. שר האוצר, משה כחלון, ממשיך להיות דבק בעמדתו השוללת כל ניסיון למתן ולרסן, אפילו באופן מתון, את סמכויותיו של בית המשפט העליון בנושא הביקורת על חקיקה.
כרגיל, כחלון משתמש בטיעונים דמגוגיים, פשוט מאחר שאין לו טיעונים טובים נגד מהלך כזה, אבל כחלון הוא לא הנקודה, כי גישתו האופורטוניסטית לנושא היא כבר מזמן, למרבה הצער, לא חדשות.
השאלה היא איפה ליברמן נמצא בכל הסיפור הזה. הרי ליברמן מחזיק גם הוא בקלפי איום לא קטנים על ראש הממשלה. מדוע שר האוצר כחלון נותר הבריון המשמעותי היחיד בשכונה.
ליברמן, מאז נבחר, לא עשה צעד אחד ככל הידוע לקידום קיום ההתחייבות שניתנה לו על ידי הליכוד, מה שמעלה את השאלה למה הוא התכוון מלכתחילה. כעת, כאשר על הפרק עומדת הצעה קונקרטית לחקיקת פסקת התגברות, ליברמן חייב להציג עמדה ברורה. האם הוא מצטרף לכחלון בהגנה העיוורת על בית המשפט העליון, או שהוא עומד בהתחייבותו לנסות ולרסן את האימפריאליזם השיפוטי.
אם ליברמן ימשיך לדבוק באנמיות המוחלטת בכל הסוגיות המשמעותיות שעל סדר היום הלאומי, הוא יאבד סופית את מקומו בגוש הימין, ואת זה חובה לציין ולהדגיש באופן הברור ביותר.