להיות מורה שכולה

מרים פרץ ששכלה שניים מבניה בצה"ל מספרת בפייסבוק על מכתבה של המורה תמר ערמוני לפני שבע שנים. השבוע איבדה תמר את בנה אבשלום.

מרים פרץ , י' בתשרי תשע"ח

להיות מורה שכולה      -ערוץ 7
מרים פרץ
פלאש 90

מורים שכולים

מבקשת להזכיר את אלו שקוברים וקוברים וקוברים ואין להם עמותה או איגוד, כנסים וימים של ביחד. רק רשימת תלמידים הולכת ומתארכת, זולגת מתוך תמונת המחזור אל לוחות הזיכרון.

להיות מורה שכולה בבית ספר שכולו בנים- לזכור איך הפטיר אי מי, אי שם בתום מסיבת הסיום של השמיניסטים: "אז ניפגש בהר הרצל" ולממש את ההכרזה הצינית הזו X פעמים יותר מדי.

להיכנס בראשון לספטמבר לכיתה ולהיזכר שכאן ישב ערן וכאן ישב איתן... רוחם מרחפת בחלל החדר, אך הפנים שמולי הן פנים חדשות, חדשות.

ובראש ההרהור הבלתי נמנע והבלתי נסבל בה בעת: "מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו..." כל פעם מחדש. להיכנס לבית המדרש שהוא אולם ההתכנסויות הבית ספרי, לעמוד בין שני עמודי האבן – כל אחד מהם מרוצף בלוחיות נחושת עם השמות שמות שמות... ולדעת שאך לפני שנתיים, שנה, עשר – היו חלק מן השמות כתובים בעט, ביומן שלי. והחיבורים שאני שומרת. והפנים מחייכות אלי מתמונות המחזור במסדרון כל יום... בכל יום.

וברדיו מודיעים שחייל נהרג ותיכף הדריכות האיומה הזו: מירושלים? ואולי משלנו? ולפעמים כן, משלנו.
ותלמידים שמתו בשדה הקטל הכבישי? ומי שהוכרעו בידי הגוף הבוגד? תמיד בסיום יב אני נפרדת מן התלמידים שלי: "שלום, התלמידים הולכים ורק המורים נשארים". רק המורים. ואין לי שורת סיום מתאימה".

*****

את הדברים המרגשים האלו כתבה המורה לספרות תמר ערמוני לאחר שתלמידה רס"ן אלירז פרץ ז"ל נפל ברצועת עזה בשנת 2010. ככה זה כשאת מורה בבית ספר כשכולם, אבל כולם, רוצים להיות הכי קרבי שיש.

והשנים חלפו, ומניין ההרוגים עולה. ופתאום בכל יום זיכרון מתווסף עוד שם. ותמר, מורה רגישה ואוהבת כל כך, מגלה כי עוד תלמיד אהוב ורגיש שלימדה כבר לא ישוב.

ולפני שנתיים, המוות התקרב עוד צעד. תמר הפכה ממורה שכולה, לדודה שכולה, לאחר שאחייניתה נעמה הנקין ובעלה איתם ז"ל נרצחו בפיגוע ירי.

השבוע קברה תמר את בנה. אבשלום ערמוני ז"ל שנהרג בתאונת האימונים השבוע. ואז הפכה המורה השכולה והדודה השכולה גם לאם שכולה.

תמר האהובה והיקרה כל כך,את איבדת כל כך הרבה, אבל את לא לבד. תלמידייך ובוגרייך (וכותב שורות אילו ביניהם) לנצח יאהבו אותך ויהיו שם כדי להעניק מילה של נחמה.

את, שהכנסת לתוך לבם של נערים צעירים את האהבה למילה הכתובה, את הרגישות שבשיר של לאה גולדברג, ואת המילים המנגנות אצל אלתרמן. ואת האהבה לספרות, לשירה, למילים ובכלל לחיים, שאנחנו קיבלנו ממך, אנחנו מעבירים הלאה. אנחנו מעבירים לחברים, למשפחה, ומעבירים לכמה שרק נוכל.

שמענו גם את דברי הפרידה המדהימים של האיש שלך והילדים המדהימים בלוויה שלא תדעו עוד צער!