זירת אירוע הירי בלאס וגאס
זירת אירוע הירי בלאס וגאסצילום: רויטרס

הטבח שביצע סטיבן פאדוק, רוצחם של 59 אמריקאים בלאס וגאס ומי שאחראי לפציעתם של מאות, מעורר שוב את השאלה אם ניתן לזהות פושעים מהסוג הזה מבעוד מועד.

על שאלה זו ביקשנו את תשובתו של הקרימינולוג ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', מומחה בפרופילאות פלילית וכיום מרצה באוניברסיטת אריאל, וכבר בפתח דבריו הוא מבהיר כי לא ניתן לזהות מבעוד מועד את הקרימינאלים שיוצאים לבצע מעשי טבח מסוג שכזה.

"מדובר כאן בבחירה חופשית של אדם שמחליט לעשות מעשה, הוא בוחר לעשות, מתכנן ולומד איך לעשות את הדבר, אבל לזהות אי אפשר. אם אפשר היה לזהות מי שמסוגל היה לעשות זאת היה מקבל פרס נובל מזמן".

דוידוביץ' מחדד את דבריו ואומר: "בכל מה שמגיע לרוצחי רבים יכולת הניבוי והחיזוי של דבר כזה שואפת לאפס, כי זה רצון של אדם מבחירה חופשית. אני מדגיש שמדובר בבחירה חופשית כי בציבור יש נטייה לומר שמדובר אולי במטורף חולה נפש, אבל ראוי להקדים ולומר שהם לא חולי נפש אלא אנשים שאחראים למעשה. את זה צריך לומר בהסתייגות כי בחלק ניכר מהמקרים הם לא שורדים את האירוע ולא ניתן לבדוק את העניין באופן מוחלט".

אז מה בכל זאת מביא אדם לחולל טרגדיה שכזו? "האדם הוא יצור בחירי, הוא בוחר אם לעשות טוב או רע, אם לתרום לחברה או לעשות מעשה מסוכן, כל אדם מחליט מה צודק ומה לא. יש מי שחושב שלקחת כלי נשק ולהתחיל לקצור באנשים זה בסדר וצודק. צריך לשוב ולומר שבדרך כלל הם לא מאובחנים משפטית כחולי נפש, למעט מקים מעטים שבזמן ביצוע המעשה לא היו אחראים למעשיהם במובן המשפטי של המילה".

כשזו התפיסה ולא ניתן לזהות את היורים והטובחים הללו מבעוד מועד, מה כן ניתן לעשות? נשאל דוידוביץ' ומתבקש להתייחס לדברים בכובעו כבכיר משטרה בעבר.

כאן, הוא מסביר, אנחנו נכנסים לעניין שקשור לעניינים תרבותיים חברתיים שבאים לידי ביטוי בהיבט המדינתי חוקתי, ועיקרם של הדברים מתייחס לקשר שבין האזרח האמריקאי לכלי נשק. "ממצאים מחקריים חד משמעיים מלמדים שרצח המונים היא תופעה מאוד רווחת בארה"ב ביחס למדינות אחרות.

״יש שם גם תופעות של קטל שלא מוכרות בישראל, כמו ירי בבתי ספר או ירי מעמדה שאדם מקים לעצמו במקום ציבורי. מדוע זה מגיע דווקא בארה"ב? יש הרבה סיבות ואחת מהסיבות היא התרבות שלה כלפי נשק".

את המציאות הזו, סבור דוידוביץ', ניתן לשנות לא רק בהליכי חקיקה שיקשו על האזרח האמריקאי לאגור נשק ותחמושת אלא גם בשינוי תרבותי כולל. "לא מדובר רק על חקיקה שתצמצם את אחזקת הנשק. פתרון לא יבוא במעשה אחד כי מדובר בדבר שהשתרש בתרות האמריקאית, משהו חלחל לאורך יותר ממאתיים שנה סביב החיבה לנשק והרצון להשתמש ולהחזיק בנשק, אבל אין ספק שאם רוצים לעשות מעשה ולא רק לדבר צריך להכביד את היד בנושא היכולת לרכוש כלי נשק".

דוידוביץ' מציע להשוות בין הקלות האמריקאית בהקשר זה לבין המציאות בישראל שבה זמן רב חולף עד לקבלת רישיון נשק, חל איסור לרכוש נשק אוטומאטי, ניתן לרכוש נשק אחד בלבד וקיימות מגבלות נוספות.

מעבר לזאת קיימים "מאפיינים תרבותיים שעושים את ההבדל בין מה שקורה בארץ בהיבט הפלילי לבין מה שקורה בארה"ב. כלולים בכך היבטים חברתיים דמוגראפיים נוספים. בישראל לתולדותיה היו כ-30 מקרי רצח המוני בישראל לעומת כמה מאות מקרים מדי שנה בארה"ב".

כשהוא מדבר על הבדלים תרבותיים מתייחס דוידוביץ' גם לאופי השלטון ואפילו למה שנחשב לניכור אמריקאי, כאשר איש אינו מתערב במתרחש אצל שכנו, גישה שיש לה השלכות לטוב ולרע. "כל המשתנים הללו מסבירים את ההבדל בינינו לבין המתרחש בארה"ב".