יש בנוער המון עומק שאינו נראה במבט מבחוץ. יפה מגנס (משמאל) ושרה אליאש
יש בנוער המון עומק שאינו נראה במבט מבחוץ. יפה מגנס (משמאל) ושרה אליאשצילום: מרים צחי

הן נרגשות להיזכר מתי נפגשו לאחרונה. שרה אליאש ויפה מגנס, נשות חינוך ותיקות, מתיישבות לדבר על מפעל החיים שלהן – האולפנות שעמדו בראשן במשך עשרות שנים.

שרה אליאש (66), מראשוני היישוב קדומים, הובילה את אולפנת להב"ה ביישוב במשך כ‑25 שנה. יפה מגנס (63), תושבת קריית משה הירושלמית, נסעה מדי יום להנהיג את אולפנית תל אביב יחד עם בעלה, הרב יהושע מגנס.

כשמירי הצלמת מחפשת את זווית הצילום המבוקשת, יפה ושרה כבר מגלגלות שיחה ערה על לידתן של האולפנות ללא פנימייה. "אני זוכרת את הרב נריה יוצר את המילה", נזכרת יפה, "על משקל של שק-שקית, הוא הציע אולפנה-אולפנית". הרעיון היה יצירת מקום לימוד שהוא אולפנה לכל דבר במהותו הרוחנית והלימודית ובעשייה החברתית הענפה, אבל בלי תנאי פנימייה.

"גדלתי בכפר פינס", מספרת שרה, "למדתי בתיכון בחדרה. כבכורה במשפחה של שמונה ילדים, אמי הייתה זקוקה לעזרתי. וככה גדלתי – לא הכול מגיע לי, ולא אני במרכז. יש צרכים במשפחה, ותפקידי לעזור ולהיות חלק מהבית. בנות שלומדות בפנימייה קצת מרגישות אורחות בבית. היו לי הרבה חברות מאולפנת כפר פינס, והאולפנא הייתה בשבילי דגם והשראה. אבל היה לי חשוב שבלהב"ה לא תהיה פנימייה. חשבתי אז, ואני חושבת כך עד היום, שטוב שבנות יגדלו בבית".

יפה מהנהנת בהסכמה מלאה: "דווקא בגיל ההתבגרות ועיצוב הזהות - לא יכול להיות שבת לא תהיה חלק מהמרחב המשפחתי. זו הכנה לזוגיות, למחויבות כלפי האחים והמשפחה".

הן שמחות להעיד שככל שעוברות השנים, רוב מוסדות החינוך לבנות הם ללא פנימייה. מבחינתן המסר עבר ונקלט. יש אולפניות שעברו לתנאי חצי פנימייה, "כדי לספק צורך של עצמאות מסוימת ומרחב, אף על פי שיש לזה מחיר הפוך – בפנימייה אין הרבה פרטיות".

אולי יש בנות שעדיף להן אולפנה עם פנימייה, ולו רק כי בבית הן יבלו את שאר היממה מול מסך, ובפנימייה הן ימצו את הזמן נכון יותר ובאופן מצמיח יותר?

הן לא ממהרות להסכים איתי. "הבנות מאוד עסוקות גם אחרי הלימודים", יפה פותחת, "לבני עקיבא יש חלק נכבד, והן מקדישות זמן יקר להתנדבות ועשייה, זה בעורקים שלהן". הן קובלות על הצבעים השחורים שבהם נוטים לצייר את הדור הזה. "המבט על הנוער מבחוץ מטעה. כמה עומק יש בו". יפה מדגימה זאת בנער עם נזם שפגשה, והוא בוכה בכי מר שהוא לא מרגיש את ה'. גם שרה תורמת אנקדוטה: הרב יעקב שפירא הגיע להתארח בשבת בקדומים, בני הנוער הוזמנו לשמוע אותו אחרי סעודת ליל שבת. "הכול התאחר, והייתי בטוחה שהם לא יחכו עוד. בשעה אחת עשרה אני מגלה בחוץ עשרות עשרות רבות של בני נוער שיושבים ומחכים לו".

כמנהלות אולפנה, בוודאי התמודדתן עם סוגיות מורכבות: תרבות המערב, צניעות, אמונה, הקמת בית ועוד.

שרה: "עכשיו, כשאני לא נושאת באחריות, קל לי יותר לדבר. לא מקנאה במי שנמצאת שם וצריכה להציב גבולות. אני מרגישה שנוקשות וסגירות לא עובדות יותר. הכול צריך להיות בגובה העיניים, צריך ללמוד עם הבנות. אני אלמד איתך כי גם אני צריכה ללמוד, גם אני מתמודדת בתחום הצניעות. בהנחתה אפשר להנחיל משהו קצר טווח, אבל זה לא יחזיק ויישטף מהר מאוד בחוץ. הלימוד המשותף הוא לטווח רחוק. זו דרך עתיקת יומין – בית המדרש. תלמיד חכם גם הוא תלמיד. רק דיבור כן יביא לשינוי אמיתי פנימה".

יפה: "אכן, אי אפשר להנחית. כדברי הרב קוק הכוונה פנימית עדיפה על הכוונה חיצונית. באולפנית גילינו שהדרך שלנו להתמודד עם מצוקות של הבנות, זה לעבור את זה איתן". אולפנית תל אביב קיבלה פרס על גישת החינוך הנרטיבית שעיצבה יפה, לפיה היכן שהבת מתמודדת, גם הצוות מתקן את זה אצלו. המסע הוא משותף. "התורה היא לא שחורה ולא מתה, זה חי. אבל בשונה משרה, לא אומר 'גובה העיניים' אלא 'בגובה הרוחני דרך העיניים של הילד'. התורה היא לא פאן, יש פה קבלת עול מלכות שמיים. אי אפשר לגמגם. זה הגבול ומכבדים אותו. לפעמים מרוב הכלה הבנות מתקשות כשהן לא מקבלות משנה סדורה, הן זקוקות לזה".

יש בחדר הסכמה מקיר לקיר שבכל הנוגע לצניעות, צריך לנתק את קוד הלבוש מתפיסת ערך הצניעות. יש להגיע לאולפניות בצורה מסוימת, כי זה קוד הלבוש שנקבע ויש לכבד אותו. את הדיונים על עומק הצניעות צריך לעשות בנפרד, הרחק מסרגלים ומדידות.

היום, כששתיהן עסוקות בחיים התוססים שאחרי האולפנה, הן משחזרות רגעים משמעותיים. יפה משחזרת בהתרגשות את יום הולדתה השישים, שהיה בשנתה האחרונה באולפנית. בעלה כתב לכבודה ספר תורה שהוכנס לישיבת מרכז הרב. והגיעו דורות של בוגרות. "הבטתי בהן ופרצתי בכזה בכי. ריבונו של עולם, לאיזו שליחות ענקית שלחת אותי. והעלייה של כולן לירושלים למרכז הרב, החיבור למקום ולתורה שלימדנו אותן. בוגרת ותיקה ולומדת צעירה הגישו לי יחד ספר דברי תורה שהן כתבו לכבודי". חוויות אחרות שזכורות לה הן סביב ביקורו הנדיר של הרב אברהם שפירא באולפנית במלחמת המפרץ, והשיחה שנתן דודה הרב צוקרמן לצוות המורות שנה לפני שנפטר, שיחה שהשפיעה עמוקות על פניה של האולפנית.

גם שרה פורסת כמה רגעים: "כשהגיעו לארץ עולי מבצע שלמה, תלמידות ה התנדבו אולפנה באתרי קרוואנים. בדיוק סיימנו לבנות את הפנימייה, שנועדה לשרת את בנות השומרון בערבי כיתה ושבתות. יום אחד ניגשו אליי בנות שהדריכו באתרי הקליטה ופרשו את בקשתן ותביעתן המוסרית: לקלוט בפנימייה נערות מאתרי הקרוואנים. כך, בדרך הקשה - עליית הנוער לא הכירה בנו בגלל המיקום מעבר לקו הירוק - קלטנו בנות, ובמשך שנים פעלה הפנימייה בהצלחה מרובה".

ורגע נוסף היא מקדישה למסע "המדבָּר המדבֵּר". מסע ארצישראלי מעמיק שנוסד ביוזמתה כאלטרנטיבה לנסיעה לפולין. "במשך שנים ניסינו באולפנת להב"ה למצוא תחלופה הולמת, עד שמצאנו את הדגם המתאים. הדגם הזה אומץ בבתי ספר רבים".

היום סדר יומן עמוס בלמידה ונתינה, עשייה ואוזן קשבת. בסיכומו של המפגש, בין הרגעים היפים לרגעים המתפתלים והמאתגרים, הן מסתכלות לאחור בסיפוק, יודעות שהשאירו חותם משמעותי בעולמן של בנות רבות, בתים רבים, דור שצמח פה.

שרה כבר צריכה לצאת, גם מירי הצלמת כבר קיפלה את הציוד, ואני זוכה לשמוע מיפה עוד כמה חוויות, תובנות וגישת חיים. "ובסוף, כל בוקר אני מודה לה' על חסדיו, מודה לו על הדלת הגדולה שהוא פתח לי".