צעד קדימה מהז'אנר המוכר. 'שלום עולמים'
צעד קדימה מהז'אנר המוכר. 'שלום עולמים' צילום: יוסי צבקר

בצורת איומה באה על המדינה. אין גשם ואין יבול. האזרחים מסתובבים ברחובות מזי רעב, ואין מושיע. המנהיגים לא עושים דבר. בעצם, לא מדויק. הם עושים.

מתכנסים ומדברים, אבל לא על מה שחשוב באמת. הם חלוקים לשניים. לסיעת כסויי ראש וסיעת גלויי ראש. אלה אומרים שבשל גלויי הראש הגיע הרעב, ואלה אומרים שהוא הגיע בשל המכסים את ראשם. הראשונים מתוועדים בבית המדרש והאחרונים בבית הקהווה, אבל אלה ואלה מפיקים בעיקר דיבורים. צורה ולא תוכן.

אדם זר אחד, מן עמךָ כזה, מגמגם, שלא למד בבית המדרש של אלה ולא בבית הספר של אלה, מבקש מהם, מתחנן לפניהם, שיעשו משהו. הראשונים מקיאים אותו מתוכם והשניים מגרשים אותו. כל אחד טוען שהוא לא שייך לקבוצה, ובעיקר שאינו שייך לשכבת ההנהגה.

המחזה 'שלום עולמים' של 'אספקלריא' נושא שם מוכר. את 'שלום עולמים' חיבר חתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון לפני עשרות שנים, אבל מדהים כמה שהוא אקטואלי. 'אספקלריא' אומנם לא מביאים אותו אל הבמה כפי שהוא. חגי לובר (ניהול אומנותי) ואורית ליכטנשטט-גל (מחזה ושירים) עשו כאן עבודת מתיחה ושינוי, והציבו בתוכו את האיש מן הרחוב, שמתווך ומוביל את ההצגה (יונתן פז-בוגנים, שחקן נהדר). היוצרים הכניסו למחזה שירים, הוסיפו תפאורה והגחיכו את השחקנים בתלבושות מצוינות של ארץ שאינה קיימת. ולמרות כל זאת, בדקות הראשונות של ההצגה היה לי מאוד קשה להתנתק מהכאן ועכשיו. מהמציאות שאנחנו חיים בה. מהכיתתיות הבלתי נגמרת של עמישראל האהוב, שכבר 5,000 שנה לא מפסיק לריב ולבדוק מי יותר טוב ובעיקר למה השני רע. בשורה התחתונה, כל כך הרבה פעמים השנאה מעסיקה את המנהיגים (ואותנו) הרבה יותר מהצרכים של העם, ואלה רעבים או צמאים או זקוקים למחסה.

אבל אל תיתפסו לפסימיות, בהמשך ההצגה שתי הסיעות מתאחדות ומגשרות על הפערים. זה קורה כאשר האיש הפשוט ההוא מתייאש מהם, ומחליט לעשות בעצמו מעשה. הוא עג עוגה ומתפלל לריבונו של עולם על הגשם. כשהחבורה מבינה שהוא בחור רציני, היא מפחדת לאבד את ההגמוניה, ומטכסת עצה מעשית מאוד שתפתור את התקלה הבלתי צפויה. בסוף עוד עלול לרדת כאן גשם...

'אספקלריא' מביא מחזה טוב ואחר. 'שלום עולמים' מעט יותר מורכב ממה שאנחנו רגילים שתיאטרון דתי עושה. זה לא תיאטרון פרינג' אבל הוא כן צעד קדימה מהז'אנר המוכר. תבואו פתוחים.

השילוב של השפה העגנונית והמתיחה שלה למחזה שלם עשויים היטב. הקאסט המגוון של השחקנים (ששייכים בחייהם הפרטיים לכמה וכמה כיתות בעם) עושה עבודה מקצועית ואמינה. את ההתחלה אומנם היה אפשר לצמצם מעט, והצחוקים מתחילים להתניע רק מאמצע המחזה, אבל בגדול זו הצגה מומלצת. כדאי להעלות אותה בכנסת וברשויות מקומיות מפעם לפעם, לטובת כלל האזרחים.