"הוא עוד יהיה אחד מגדולי ישראל, עוד ישמעו ממנו". במילים אלו עודדה הרבנית רייזא רבקה קוק, אלמנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, את הנערה פנינה הירשוביץ להיענות להצעת השידוכין עם הבחור אברהם אלקנה כהנא שפירא, בנבואה שהגשימה את עצמה.
החתונה הצנועה של הבחורה הצעירה עם העילוי הלמדן מישיבת מרכז הרב, שהיה מבוגר ממנה בפער שנים ניכר, נערכה באולמי ציון במרכז ירושלים בשנת תש"ה, כשאת החופה עורך הרב הראשי – הרב יצחק הרצוג.
אבל מכל הרגעים המרגשים של אירוסין, חתונה, ועוד עשרות שנות חיים מלאות בתורה ומצוות לצידו של מי שלימים היה לראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, הזיכרון המיוחד ביותר מבחינתה של הרבנית פנינה שפירא הוא מימי חיי הצמצום והצנע: "לאחר החתונה גרנו ברחוב מלאכי, בדירה אחת עם עוד משפחה. הסתדרנו שתי משפחות במטבחון אחד בלבד, בשלום ובשלווה. זה הזיכרון המיוחד שיש לי מהחיים עם הרב", היא מספרת.
עשר שנים חלפו מאז הסתלקותו של מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל לשעבר, בחג הסוכות תשס"ח. חסרונו מורגש היטב בעולם התורה על אגפיו, ובמיוחד בקרב מי שזכו לספוג את תורתו. אולם בשקט ובצנעה, כפי שעשתה כל חייה, אלמנתו הרבנית חווה מדי יום יותר מכל אחד אחר את החלל העצום שנפער עם פטירתו של בעלה הרב.
בדירה ברחוב סירקיס 6 בקריית משה, מול בית המדרש ההומה שבו הרביץ הרב את תורתו, וכשהיא נושקת לגיל מאה, מספרת הרבנית אט אט, כפי שכוחה מאפשר לה, קטעי זיכרונות מהחיים לצידו של גדול בתורה, ממנהיגיו הרוחניים של הדור.
"מה ייצא מזה?" היא שואלת תכליתית כשהיא מתבקשת לספר על ההיסטוריה המשפחתית. אבל לכבודו של הרב היא נכונה לעשות מאמץ ולחשוף חלקים ממארג החיים המשותף שרקמו יחדיו. חלוקת התפקידים ביניהם הציבה אותה במשבצת הרעיה השומרת מכל משמר על בעלה, שלא יכרע תחת נטל האחריות וכובד הראש שלהם נזקק בתפקידיו התורניים הבכירים, מה שגם הקנה לה את הכינוי המחויך "מגן אברהם".
הרב אברהם שפירא זצ"ל
"כל שיעור הוא כמו מלחמת עולם"
דאגתה לשלומו ולבריאותו עמדה בראש סולם העדיפויות שלה, עד כדי כך שלקראת הבחירות לרבנות הראשית הלכה לכותל להתפלל שבעלה לא ייבחר ולא ייאלץ לשאת בעול הכבד הזה. לאחר שנבחר לתפקיד, היא עצמה הקפידה להתרחק מאור הזרקורים של הזירה הציבורית. בהיכל שלמה, למשל, היא ביקרה רק פעמיים במהלך כל הקדנציה שלו כרב ראשי.
אגב, היא מספרת, לא רק היא חששה מעול הרבנות שקיבל על עצמו הרב שפירא. גם אמו של הרב שפירא העדיפה כי כדיין יימנע מעיסוק בתחום קשה במיוחד בבית הדין. "אמו הרבנית אמרה לו פעם: תשתדל לא לעסוק בסידור גיטין, שהרי זוג שמתגרש - מזבח מוריד עליהם דמעות. הוא ענה לה: עדיף שהמזבח יבכה מאשר יבכו בני הזוג...".
כאמור, החיים הזוגיים והמשפחתיים הוקדשו מראשיתם לעמל התורה של הרב שפירא, למרות המחיר הכלכלי הלא פשוט. "היה ברור לי שזאת צורת החיים האמיתיים", היא מסבירה, "זה היה הקו החינוכי, תורה מעל הכול".
תוכלי לתאר איך חיו נשות האברכים בתקופה ההיא, של לפני קום המדינה?
"אני באמת לא יודעת", היא משיבה בפשטות, "אבל חיו במסירות נפש".
השותפות הייתה לא רק בדאגה הפיזית לשלומו של הרב, אלא גם בליווי מקרוב של עמל התורה שמילא את יומו והווייתו. "שאלתי את הרב מדוע בכל יום של שיעור כללי בישיבה, זו ממש מלחמת עולם אצלו. הרב לא עוסק בכלום, רק בשיעור, מהבוקר עד הערב. ענה לי הרב: זה דבר שצריך לחוות באופן אישי, מי שלא חווה את זה, לא יוכל להבין ואי אפשר להסביר לו".
על אף תפקידיו כדיין בבית הדין ולימים כרב ראשי, קירוב התלמידים בישיבה לתורה עמד בראש מעייניו. הרבנית נזכרת כיצד התמסר לתפקיד מהרגע הראשון: "לאחר שהרב צבי יהודה ביקש ממנו לומר שיעורים בישיבה, הרב היה הולך בתמידות לדבר עם הבחורים בלימוד באופן קבוע. הקבוצה הראשונה הייתה עם הרב משה דימנטמן, הרב יעקב אריאל, הרב חיים שטיינר, הרב יחזקאל דאום, הרב איתן אייזמן ועוד".
כך למשל, כאשר הרב דב ליאור רצה כבחור לעבור לישיבת סלבודקה, שכנע אותו הרב שפירא להישאר במרכז הרב. "הרב חי ביותר את הישיבה. הוא קירב מאוד את הצעירים לגדול בתורה והיה ער לכל מצוקותיהם. בניסיון חייו וחוכמתו עסק הרבה בשלום בית ובעצות לפתרון בעיות שונות".
התמסרותו האינסופית של הרב שפירא לתלמידיו, כמו גם לפניות ולבקשות מכלל הציבור, הביאו את הרבנית להציב גבולות ברורים שיאפשרו לרב לשמור על כוחותיו. התלמידים שפקדו רבות את בית הרב, יודעים לספר על הכבוד והדאגה ההדדית שרחשו הרב והרבנית זה לזו: "פעם ישבתי אצל הרב", מספר תלמידו, הרב חיים אביהוא שוורץ, "הגיע אליו תלמיד חכם ונתן לו הזמנה. ר' אברום אמר: אני רוצה לבוא, אבל אני צריך להתייעץ.
''אמר לו האיש: בסדר. המשיך ר' אברום: קודם כול אני מתייעץ עם אליהו הנביא ומדבר איתו. אחרי שזה יעבור אותו והוא ייתן אישור - אגש לרבנית. ואז תלוי מה הרבנית תגיד: אם היא תגיד בסדר – אז אבוא, ואם תגיד שלא - זה מה שיקרה". כאשר הגיע הרב לשמחות, מוסיף הרב שוורץ, אין שמחה שהגיע אליה ולא לקח משם כיבוד או מפית עם דבר מאכל בשביל הרבנית. מאידך, מספר אברך בישיבה, הרבנית הייתה מתקשרת בדאגה לבית הרב מגנס השכן, אם הרב היה יוצא בלי שהספיק לאכול פת שחרית.
הרב יעקב שפירא, בנו של הרב שפירא וממשיכו בראשות הישיבה, מציין כי אביו היה מרבה לבקש את רשותה של אמו לעניינים שונים, כגון יציאה לחופה ועוד. לכל חתן וכלה שהזמינוהו היה אומר "אני צריך לשאול את אשתי", ונימק את אמירתו זו בטעם שהחתן והכלה ילמדו שצריך לשאול את האישה. הרבנית מצידה, מספר הרב מגנס, העדיפה שהרב כלל לא ייצא לחתונות בשל הטרחה המרובה, אולם הרב שפירא השיב כי יש חשיבות להשתתפותו בחתונות: "זה כבוד הישיבה, כבוד הבחורים".
ומה היה קורה אם הרב והתלמידים היו שוקעים בשיח של לימוד תורה ולא שמים לב לשעה? הרבנית לא הייתה מהססת ומזכירה לרב כי עליו לנוח. כך מספר הרב יואל מנוביץ', ראש ישיבת הגולן: "הרבנית הייתה אומרת לנו אחרי שיעור ב'קצות': 'הרב שפירא, צריך לגמור, מאוחר'. הרב היה משיב בהומור: 'אנחנו לא בשיעור, אנחנו בשו"ת'.
''אחר כך הרבנית באה אליי ואמרה: 'לא אכפת לכם מהרב' והייתה מעמעמת לנו את האור. שאלתי את ר' אברום: 'מה לעשות? הרבנית אמרה ככה'. הרב אמר: 'הרחב פיך ואמלאהו, כמה שיותר להתמלא. כל המשמעות שלי זה ללמד. הרבנית תשמור ואתה תלמד. כל אחד צריך לעשות את תפקידו בעולם".
"לעיתים", מספר הרב אבי"ק שרייבר, "אם הרב לא סיים את השיעור בישיבה בזמן, היא הייתה מתקשרת לישיבה בטלפון הפנימי ולאחר מכן גם מגיעה בעצמה אם היה צורך, כדי לזרזו לסיים את השיעור, שכן יש לו עוד עבודה רבה בתיקים של בית הדין, וצריך לשמור על בריאותו ושעות השינה המועטות שלו".
הרבנית, שהכירה היטב את נפש בעלה הרב ואת חיבורו העמוק לצרות הכלל, שמרה עליו גם בהיבט הזה. הרב אברהם ישראל סילבצקי מספר כיצד בתקופת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הרב שפירא לא היה ישן בלילות כפשוטו, במשך שבועות שלמים, בשל צערו. "הוא אמר לי: אני לא יכול לישון. ואז הרבנית, בדאגתה לשלומו, שאלה אותי: מה נעשה? אולי לא נספר לו על חלק מהדברים...".
סיר עם עוף וירקות לאמא
הרבנית נזכרת גם בקשריו של בעלה עם גדולי ירושלים של הדור הקודם, ומספרת על קשר אחד מעניין במיוחד: "לאחר שהחל למסור שיעורים במרכז הרב, הוא ישב בתמידות עם הרב חרל"פ בחדר הקטן של הרב קוק זצ"ל, ודלה ממנו סיפורים והנהגות של צדיקי הדורות". יצוין כי גם הרבנית עצמה שייכת למשפחת הרב קוק בקשרי נישואין: אחיה הגדול היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הראי"ה קוק.
עם כל גדלותו בתורה וכהונתו הרמה, מספרת הרבנית, הרב שפירא היה רגיש לפרטים הקטנים אצל הזולת, ובמיוחד בכל הנוגע לצורכי משפחתו. בפרט היא מספרת על הכבוד הרב שרחש לאמו, גם בהיותו מכהן בבית הדין הגדול: "הרב היה דואג מאוד לצרכיה של המשפחה, ושל אמו הרבנית ע"ה בפרט. גם בדרכו בבוקר לבית הדין עבר דרך ביתה, היה מניח סיר על גבי האש עם עוף או ירקות, ואמר לה לכבות את האש בעוד כשעה".
הרבנית זוכה לראות כיצד בעשור האחרון ממשיכים בניה את מורשת לימוד התורה המפוארת של אביהם, ועוקבת בשמחה אך גם באותה דאגה אחר בנה הרב יעקב שפירא, שנכנס לנעלי אביו בראשות הישיבה.
מה הציפיות שלך מהבן, הרב יעקב, שממשיך את תפקידו של אביו?
"שישמור גם הוא על הבריאות וכך יוכל למלא את שליחותו".
תודה לדביר עמר על סיועו בהכנת הכתבה