תמר אסרף
תמר אסרף צילום: מרים צחי

זכינו השנה, שנת החמישים למלחמת ששת הימים, ומדינת ישראל הרשמית ציינה בטקס מרשים את "חזרתנו לחבלי הארץ ההיסטוריים".

אומנם עברו כבר חמישים שנה, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך, וזו דרך ארוכה.

הטקס המרשים עורר סערה גדולה. בית המשפט העליון החרים אותו והוא לא היחיד. שרים וסיעות הודיעו שלא יגיעו ומתברר שגם ההמונים שיכלו להגיע, כמעט חצי מיליון תושבי יו"ש, לא ממש נהרו בהמוניהם. ולמרות כל החרמות והצעקות, הטקס המושקע נפתח בנאומו של ראש ממשלתנו, שהיה רגע היסטורי על ציר הזמן של עמנו. הכרה רשמית של מדינת ישראל בחבלי המולדת, שלצערנו גם אחרי חמישים שנים עדיין אינם חלק ממנה. כשראש הממשלה נושא נאום אוהב מלא בעוז ואמונה, זה בהחלט מרגיש שאנחנו בכיוון. אך כשהוא מסיים את נאומו באמירה ש"היום הוא יום חגה של ההתיישבות ביו"ש", מתברר הפער. כי הרי זהו יום חגם של מדינת ישראל ועם ישראל – אבל מסתבר שזה עדיין לא סיפור ישראלי.

אנחנו כנראה רק בתחילת הדרך ועוד נכונו לנו משימות רבות שלא תמיד מסתדרות עם הרצון העז לנרמול החיים. היישובים הגדולים והפורחים, מספרם ההולך וגדל של התושבים, הבתים היפים והדרישה לאיכות חיים - הם התהליך המרכזי שקורה בעשור האחרון ביו"ש. דור המקימים חלם על השלב הזה, שהיה נראה לפני חמישים שנה כחלום מתוק אך רחוק, והנה הוא התגשם והוא גם היחיד שיביא איתו את הביטחון שחזרנו הביתה על מנת שלא לעזבו בשנית.

עלינו לשים לב שהנוחות הזאת של החיים, לא תשכיח מאיתנו את הצורך להמשיך ולגלות כוחות ולצעוד בעוז בדרך הזאת. כדי שנוכל לחגוג ברוב עם מאה שנים לחזרה לחבלי המולדת של עמנו ברחבי יהודה, שומרון, הבקעה ובנימין, אסור לנו לשבת בשלווה. הכיסאות שנותרו ריקים בטקס הם סוג של תמרור אזהרה. את הרצון הטוב של ממשלת ישראל לא צריך לקבל כמובן מאליו, ויש לזכור כל הזמן שברגע אחד הכל יכול להתהפך כאן. הביקורת שמקבלים אלו שכן עושים היא רבה ולפעמים גם מוצדקת, אך צריך לזכור שיש להם רצון אמיתי לפעול וזה המון. לצד ההפגנות והביקורת צריך גם לזכור להגיד להם תודה.

בחמישים השנים הראשונות עסקנו בהקמה, בבנייה, בלהיות. עלינו להתכונן לחמישים השנים הבאות. התמודדות עם שאלות שמטרידות את רוב התושבים במדינה על ידי הצבת חזון רעיוני ומעשי, הפיכת ההתיישבות מנטל לנכס ותכנון תשתיות, הם חלק מהאתגרים שעומדים לפנינו בדרך לשנת 2067.