על חילול השם אסור לשתוק. "נשים למען הכותל"
על חילול השם אסור לשתוק. "נשים למען הכותל" צילום: דוד הוכברג

לא בכל יום כיפור אני חושבת על מטוסים ועל אפקט הוורטיגו, ממש לא. אבל השנה הרגשתי שנכנסתי לוורטיגו מוסרי.

זה קרה אחרי שבערב חג שתי נשים מוכרות ומוערכות בציבור הדתי, אשר מנהלות קבוצת פייסבוק שבה חברות אלפי נשים מהמגזר, סיפרו שפירקו את משפחותיהן והקימו זוגיות משותפת. הפרסום זכה לתמיכה רחבה ונלהבת ממספר גדול מאוד של נשים דתיות החברות בקבוצה.

אפקט הוורטיגו נוצר כשטייס מתבלבל בין השמיים לארץ. התחושות שלו אומרות שהשמיים נמצאים במקום אחד אבל מכשירי המטוס מראים את ההפך. באותם רגעים קריטיים, אם הטייס לא זונח את רגשותיו ומתיישר לפי המכשירים, הוא מתרסק.

מינקותנו חונכנו להיזהר בכבוד הזולת, להימנע מלשון הרע, לא להלבין את פני חברנו ברבים. אנחנו משתדלים בכל כוחנו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לעדינות נפש והתנהגות מתוך דרכי נועם. בתפיסתנו, הקירוב לתורה בא רק מתוך אהבת הבריות. לכן המפגש עם מציאות הנוגדת את צו ההלכה ואת מוסר התורה השאיר אותי ורבות אחרות - נבוכות. אנחנו לא מסכימות, אבל גם לא רוצות לפגוע. חרדות למה שעובר על החֶברה, אבל מפחדות להיכשל בלשון הרע. מרגישות שהקרקע נשמטת מתחת רגלינו.

כמו למטוס, כך גם לנו יש מצפן שאמור לעזור לנו להיחלץ ממצבים אלה - מוסר התורה. חז"ל הורו לנו לא לדון את האדם עד שלא נגיע למקומו, ומאחר שלעולם לא נגיע למקומו המדויק, אל לנו לשפוט את ההתמודדות שעוברת על הזולת. אבל הכללים משתנים ברגע שהמעשים הפרטיים מוחצנים בפומבי, מתוך כוונה לקבל הכשר ולגיטימציה ציבורית. באותו רגע הדיון מפסיק לעסוק באנשים ובמעשיהם, ועובר לעיצוב דמותה של החברה שאנחנו רוצים לחיות בה. ועל חילול השם אסור לשתוק.

כשאנחנו נותנים "לייק" למעשים אסורים, אנחנו מסכימים איתם. התמיכה הפומבית הופכת את האסור למותר. השינויים בתפיסות המוסר לא מתרחשים ביום אחד. הם ניזונים במשך תקופה לא רק מהמעשים שאנחנו עושים, אלא גם מהתופעות שאנחנו משבחים, או לחילופין מוחים נגדן. וכל קול חשוב.

זה לא פשוט. קודם כול כי בדור שלנו כל אי הסכמה מתפרשת כדחייה אישית ופוגענית. שיפוטיות וביקורת קיבלו מעמד של מצוות "ייהרג ובל יעבור". אבל זה לא חייב להיות כך. אפשר להפריד בין האדם לבין מעשיו. אפשר להכיר בטוב פועלו, ועדיין להביע דעה ברורה לגבי אמות המידה המוסריות. אפשר לחלוק את רגשות הקושי שלנו. הזכות להביע רגשות איננה שמורה רק לצד אחד. רגשות הקושי נובעים מתוך בריאות, והם סימן מובהק לכך שעוד לא איבדנו את התחושה, שטרם התרגלנו.

ויש גם את הפחד. בדיון שהתפתח בעקבות אותה הודעה, תגובות של מחאה נתקלו בשיפוטיות ובדברי תוכחה נחרצים. פסוקי תורה ודברי חז"ל צוטטו על ימין ועל שמאל כדי להשתיק התנגדות. "לשון הרע", "טול קורה מבין עיניך", "ואהבת לרעך כמוך" הפכו כלי להכשרת מעשים שהם הם הפך התורה.

השימוש בציטוטים האלה הזכירו לי רעיון ששמעתי לגבי הרש"י האחרון על התורה. באותו פירוש רש"י בוחר בשבילנו את רגע השיא מחייו של משה, את מורשתו. לצד קבלת התורה, הוא בחר להזכיר את שבירת הלוחות. שמעתי פעם מהרב שלום גולד, שאילולא היה משה שובר את הלוחות, היו עובדי העגל חוטפים אותן מידיו ורוקדים איתן לעגל. נדמה לי שכמו שאצל עובדי העגל הייתה סכנה שהלוחות יהפכו לכלי בפולחן העגל, כך במקרה הזה משתמשים בתורה כדי להצדיק מעשים אסורים.

בשיחות פרטיות שיתפו אותי נשים רבות בתחושת אובדן השפיות בעקבות הסיפור הזה. הן סיפרו על לילות ללא שינה ועל נחלי דמעות ששפכו, על הקושי בבחירה בין ההשתייכות לקבוצה וזכייה באהדה, ובין האמת הפנימית שלהן שזועקת נגד המצב.

לצערנו, הפרשייה הזאת היא לא סיפור בודד. ההתמודדות בין עמידה על ערכים ובין הדרישה להיות פוליטיקלי-קורקט וההיסחפות בטרנד לקבל ולחבק את הכול, חוזרת על עצמה כל הזמן. בהתמודדות הזאת כולנו בוחרים. כשאנחנו תומכים אנחנו בוחרים, כשאנחנו מוחים אנחנו בוחרים, וגם כשאנחנו שותקים אנחנו בוחרים.

הבחירה הזאת דורשת אומץ. האומץ להגן על הערכים שלנו. האומץ לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהכיר את כל מגוון התגובות האפשריות העומד לרשותנו. האומץ להכיר שתורת ה' תמימה וכוללת גם את הימין המקרבת אבל גם את השמאל הדוחה, ורק אז היא משיבת נפש. האומץ להיצמד למצפן, פן נתרסק למחוזות שאיננו רוצים להגיע אליהם.

לאה אהרוני היא יועצת עסקית ומייסדת ארגון 'נשים למען הכותל'