"איפה משרד החינוך? הרווחה?". גלעד והדס שמידע (מימין), אפרת ושלמה פייג
"איפה משרד החינוך? הרווחה?". גלעד והדס שמידע (מימין), אפרת ושלמה פייג צילום: מרים צחי

שש וחצי בבוקר בבית משפחת שחור ברמלה. הבן הגדול בדיוק סיים להכין את התיק לקראת גיבוש צנחנים והלך להתפלל. פתאום התפרצו לבית כוחות משטרה והחלו בחיפושים תוך כדי שהם הופכים את כל הבית, כולל התיק שנארז בקפידה.

למרות ההלם שאחז בו כשחזר מהתפילה, מיהר הנער ללקט את תכולת התיק מרחבי הבית כדי להספיק לרכבת, בדרך לשרת את עם ישראל ולהתנדב ביחידה מובחרת. "זה לא שבר אותנו, אנחנו ממשיכים להאמין שהמדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו", ממהרת להרגיע אמו, רבקה שחור. "הוא התקבל לצנחנים ומשרת שם בהצלחה".

הרב אוריה ורבקה שחור עוסקים שניהם בחינוך ועומדים בראשות קהילה בעיר רמלה. הסיבה הרשמית לפשיטה המשטרתית על ביתם היא בנם משה, בן ה-19, החמישי במשפחתם ברוכת ילדים. בכיתה י' משה עזב את הלימודים בישיבה, עבר לגבעות ומאז נמצא על הכוונת של המשטרה והשב"כ. באופן מפתיע, מי שהחל לסבול בעקבות זאת מהתנכלות משטרתית היו בני משפחתו. "לפני שנתיים חגגנו בת מצווה. בבוקר למחרת בעלי נשאר בבית, אני יצאתי לעבודה והשארנו את הבנות הקטנות להמשיך לישון. הגיעו לכאן שוטרים לחיפוש, החרימו לילדת הבת מצווה את הטלפון הנייד, את המצלמה עם תמונות מהאירוע, את המחשבים וטלפונים ניידים נוספים. כל זה כדי לחפש איך לקשור את הבן שלנו לאירוע בדומא, כשהוא בכלל היה במעצר בית באותה תקופה, והשוטרים בדקו זאת לפני ואחרי. יש לנו עדות משטרתית לכך, למרות זאת עצרו אותו, הפכו את הבית ועצרו גם אותנו. פשוט אכזריות בלתי נתפסת".

משפחת שחור מתגוררת בסמוך לתחנת המשטרה ברמלה, מה שעושה לשוטרים עבודה קלה. "הם יכולים להגיע בכל לילה, לפעמים פעמיים או שלוש בלילה. אין גבול. כאילו שהכול ברמלה שקט וזה מה שנשאר לבדוק", אומרת רבקה בכאב. "הופכים את הבית בחיפושים, מרביצים לו למרות שלא התנגד למעצר, מביימים כאילו התנגד למעצר, כל זה לעינינו ולעיני הילדים הקטנים. אין התחשבות בילדים הקטנים".

משפחת שחור לא לבד. עשרות משפחות של מי שמוגדרים "נערי גבעות" סובלות בשנים האחרונות מהתנכלות שיטתית של המערכת. הופכים להם את הבית, מגיעים בשעות לא שעות, מעירים את הילדים הקטנים. משפחות נורמטיביות שכל פשען הוא שיש להן בן שגר בגבעות.

רפאל שמידע בן ה-15 הוא בנם השני של גלעד והדס מבית חלקיה. גלעד מתכנת באוניברסיטה העברית, הדס עסקה בכתיבת ביוגרפיות וכעת בתקופת לימודים. רפאל החל את לימודיו בישיבה בירושלים, לא הסתדר שם, עבר לגור בגבעות ומאז נכנס גם הוא לרשימה השחורה של השב"כ. בין היתר הוצא לו "צו איסור יצירת קשר", שבו מפורטים אנשים שאיתם נאסר עליו להיות בקשר. אלא שאת הצו בחרו במשטרה לתת לרפאל בבית המשפחה בשעה שתיים וחצי בלילה.

"הייתי שקועה בשינה מאוד עמוקה", נזכרת הדס, "כל הבית התעורר וזה ממש הזכיר לי סצנות הזויות מהסרטים. מאז אם אני שומעת רכב באמצע הלילה, או אם מישהו דופק בדלת בשעה פחות שגרתית, כולי רועדת ולוקח לי זמן להירגע. זה משהו שנכנס לתוך מערכת העצבים. הם העירו את כל המושב, חברה אמרה לי שהעירו את בעלה ואת המזכירה כדי לפתוח את השער. מאז התחלתי להרגיש סכנה במדינה שלי ושאין עם מי לדבר. זאת הרגשה מאוד קשה".

אין עם מי לדבר

אם אצל משפחת שמידע מדובר במקרה חד פעמי, הרי שאצל משפחת פייג ממצפה יריחו ההתנכלות המשטרתית בשעות לא שעות חזרה שוב ושוב. אורי, בנם בן ה‑17, התגורר במאחז גאולת ציון ובהמשך עבר לגבעת הבלאדים ליד כוכב השחר. אחרי חצי שנה קיבל צו מינהלי ראשון שאסר עליו לשהות ביהודה ושומרון, למעט בית הוריו במצפה יריחו, כולל מעצר בית לילי. "מדי לילה, בשעות לא שעות, בסביבות שתיים-שלוש לפנות בוקר, המשטרה הייתה מגיעה לדפוק לנו על הדלת כדי לוודא שהוא אכן בבית. בהתחלה היו מגיעים ודופקים עם הקתות של הרובה, כאילו יש עבריין בתוך הבית", מתאר האב שלמה פייג. האֵם אפרת מוסיפה: "פעם אחת השכנים התעוררו והתקשרו אלינו שהמשטרה בדלת. היינו באמצע להרגיע את הילדים הקטנים שבכו ולהבין מה בדיוק קורה פה. מצאתי את עצמי מרימה ילד בן שנה וחצי בוכה ומרגיעה את הילדים הקטנים שהתעוררו בבהלה, כדי שהשוטרים יבינו מה עשו פה. שאלנו אותם: למה בשעות כאלה? תגיעו ב‑12 בלילה או בשש בבוקר, אבל לא היה עם מי לדבר".

לצד הסבל שהם עצמם עוברים, למשפחות יש גם לא מעט טענות על האופן שבו המערכת מתמודדת עם בניהם. "מה שקורה פה מאוד מסוכן", אומרת הדס שמידע. "החבר'ה האלה מרגישים שהם רדופים. התחושה שלהם שאם כבר ממילא נכנסים לכלא, לפחות לעשות משהו שיצדיק את זה". הדס מוסיפה שכשהבן שלהם קיבל צו הרחקה, היא התקשרה למשרד החינוך. "הרחקה זה הזמן הכי טוב לשלב אותו באיזושהי מסגרת. לאחר טלפונים רבים הגעתי לשניים שמטפלים בנוער הגבעות. אחרי שדיברתי עם אחד מהם פעם אחת, נעלמו עקבותיו ולא היה אפשר להשיג אותו. צריך ליצור מערכת שתיתן חלופה לצווים".

"כנוער שנשר ממערכת החינוך הם נחשבים כנוער בסיכון, כאלה שהמדינה בדרך כלל מקדישה משאבים רבים והרבה רצון טוב לשיקום", אומר גם גלעד בעלה. "עם החבר'ה האלה זה בדיוק להפך. השב"כ מונע כל אפשרות לשלב אותם במסגרות נורמטיביות ואין שום מערכת שיקומית".

"השורש של היחס אליהם הוא מאוד רע", טוענת אפרת פייג, "באחת החקירות תפס אותי אחד משוטרי הימ"ר וניסה להגיע לדיבור איתי. 'תקשיבי, אתם לא מהמתנחלים ההזויים האלה שגרים בעמונה וביצהר'. כשהוא מדבר ככה, אתה מבין איך הם מסתכלים על הילדים שלנו ומה באמת מפריע להם".

לא היה קל למשפחות להתראיין לכתבה ולחשוף את עצמם. הסיבה העיקרית שדחפה אותם, למרות שאפילו השכנים הקרובים לא מודעים למה שהם עוברים, היא הרצון שהציבור יבין את גודל העוול. "היום זה קרה לנו, מחר פתאום הבן שלכם יעבור לאחת הגבעות, ופתאום תגלו שזה קורה גם לכם", אומרת אפרת. "איפה ארגוני זכויות האדם, משרד החינוך ומשרד הרווחה, למה לא שומעים אותם?", היא תוהה.

"אנחנו נופלים בין הכיסאות. אף פעם לא עמדנו מול הסמכות שקובעת את דינו של משה וראינו בעינינו שההכרעה נובעת מירידה לעומק הדין", מתאר הרב אוריה שחור. "השב"כ נותן המלצה לאלוף, שנותן את הצווים בפועל, ואילו המשפטים שמתנהלים על הפרת הצו הם בבית משפט. כשאנחנו באים בפני השופט, הוא אומר 'אני לא מבין בזה בכלל'. משה מסביר שיש לו בעיה עם עצם הצו, אבל את השופט זה לא מעניין. 'אני סמל בצה"ל, מה שאני רואה זה דיון לגבי הפרת הצו'. יוצא שבמשך שלוש שנים אין דיוני מהות, הכול מסתובב סביב הפרוצדורה האם הצו הופר או לא. את הדבר עצמו לא מבררים".

לאחרונה, כדי לאחד כוחות במלחמה נגד הצווים, הפגישו בארגון 'חננו' בין המשפחות. "פתאום הבנו שמדובר במשפחות מעולות אחת אחת, שלכולן יש יחס חם לצה"ל ברמה העקרונית. זה לא שוליים, לכן לא יכול להיות שזה היחס שאנחנו מקבלים", ממשיך הרב שחור. "חייבת להיות דרך לבנות את האמון. הצווים שוברים את האמון ומוציאים מהנערים עוד יותר הקצנה של הדיבורים נגד המדינה. במשך כל השנים אין אחד שהצליח לפרוץ את המחסום של האמון, ובינתיים מנסים רק לשבור. המערכת צריכה ללכת איתם בדרך של אמון וחבל שזה עדיין לא קורה".

הדס שמידע מוסיפה: "למעשה למשפחות ולמדינה אמור להיות אינטרס משותף: למצוא לנערים מסגרת חיים שתתאים להם ותקדם אותם. אנחנו, המשפחות, מזמינות את שרת המשפטים, שר החינוך ושר הרווחה לשבת יחד איתנו ולחשוב על מענה נכון שיפסיק את מעגל האימה שבו אנו חיים".