בעיתון של דרעי לא כתבו על האירוע מילה. מפגש הרבנים
בעיתון של דרעי לא כתבו על האירוע מילה. מפגש הרבנים צילום: שוקי לרר

מועצת חכמי התורה של ש"ס התקשתה להתכנס לדיון משותף אפילו בשיאה של פרשת גואטה. החכם לא מרגיש טוב, כבוד הרב עסוק, הלו"ז לא מסתדר ושאר תירוצים.

כל אלו נשמעו רק לפני שבועיים בשיחות הקדחתניות שהובילו פעילי ש"ס, בניסיון לארגן מפגש על ציר בני ברק-ירושלים ולהשאיר את יגאל גואטה בכנסת. לכן דרעי הופתע לראות את התמונות של כמעט כל חברי מועצת החכמים סביב שולחן אחד, בריאים, איתנים וטובי לב, ואיתם גם שני אורחים לא צפויים: הרב מאיר מזוז, מנהיגה הרוחני של מפלגת 'יחד' של אלי ישי, והרב שלמה עמאר, שנחשב גם הוא לסדין אדום בסביבת דרעי.

למרות הכותרות הגדולות בתקשורת החרדית והעיתוי - ערב יום הכיפורים - הרבנים לא ממש התכנסו לשיחות פיוס ושלום. מיקום המפגש, בביתו של איש העסקים אייל משיח שתורם למוסדותיהם סכומים יפים, מעניק הסבר פשוט ונכון. הכול יודעים למה נכנסו הרבנים אצל הגביר. ובכן, לא מדובר על מפץ פוליטי.

ובכל זאת, דרעי צריך לדאוג מהתמונות הללו. במשך שלוש וחצי שנים, מאז נפטר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וביתר שאת מאז הבחירות האחרונות והקרע הפנימי שעלה לש"ס בארבעה מנדטים, יו"ר ש"ס מקפיד לדחוק את הרבנים מזוז ועמאר אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה החרדית-ספרדית. רבני ש"ס והח"כים הונחו שלא להשתתף באירועים שלהם, בעיתון המפלגתי הם כמובן לא זכו לאזכור או לתמונה, ופתאום הם מוצאים את עצמם אורחי הכבוד בשולחן חגיגי עמוס תקרובת, שבראשו יושב נשיא מועצת חכמי התורה. אירוע כזה מבטא אובדן שליטה של דרעי. לא פחות. לא במקרה ב'יום ליום', ביטאון ש"ס הוותיק שנמכר לאשת עסקים עצמאית וננטש על ידי דרעי, שהקים לעצמו את עיתון 'הדרך', בחרו לחגוג את סוכת השלום בכותרות ראשיות ובתמונות שער חגיגיות. ב'הדרך', אגב, לא תמצאו שום מילה על הפסגה החגיגית.

אם לא די בכך, במיקום בולט התיישב גם בנו של חכם שלום, הרב יעקב כהן, והבהיר היטב מי השושבין. "אני לא מוכן לגדל פה עוד משה יוסף", צוטט דרעי בחודשים האחרונים, כשהוא מכוון להשפעתו המכרעת של בנו הצעיר של הרב עובדיה על אביו ועל המפלגה. גם בנו של חכם שלום כהן, שהפך לאיש החזק לצידו בשנה האחרונה אחרי פטירת רעייתו הרבנית יעל, החל לצבור כוח דומה, והוא לא מהסס להפעיל אותו מאחורי הקלעים.

רק אחרי שעות ארוכות, כשפרטי השיחה בין הרבנים החלו לזרום מהחדר, דרעי התחיל לנשום לרווחה. נוכחים באירוע סיפרו שכשאחד הרבנים ביקש לדבר על אחדות, הרב שלום כהן קטע אותו והזכיר מה הנושא הרשמי: "באנו לכאן לדבר על מקוואות, מה שייך עניין האחדות לפה?". אחר כך שאל בקול רם את עוזרו הנבוך: "מה המטרה שהבאתם אותנו לפה?".

דרעי לא הסתפק בשמועות המרגיעות, ולמחרת מיהר לביתו של חכם שלום והסתגר עמו במשך שעה ארוכה. הוא יצא עם מסקנה מורכבת. מצד אחד חכם שלום לא שינה את דעתו - איש אמונו הפוליטי היה ונותר אריה דרעי. הוא סומך עליו ולא יאפשר במודע פגיעה במעמדו. מצד שני הבעיה של יו"ר ש"ס היא עם החצר, וזו בעיה חמורה. דרעי לא שוכח את תפקיד מקורביו של הרב עובדיה ובני משפחתו, הן בימי סילוקו מש"ס, והן בתקופה שבה ניסה לחזור. מי שאגב סלל את דרכו להנהגת המפלגה היה הרב שלום כהן.

בזמן שהרבנים צולמו מכל זווית אפשרית בפסגה בפתח תקווה, דרעי השתתף בעצרת סליחות באולם ספורט ברמלה. הקהל היה בדיוק אותו קהל מזרחי מסורתי שש"ס מנסה להחזיר אליה, ועל הבמה לצידו היו הרב דוד יוסף, חברו הטוב של דרעי מישיבת חברון, והרב הראשי יצחק יוסף. הראשון לציון אומנם מנוע מלעסוק רשמית בפוליטיקה, אבל התיאום שלו עם דרעי מושלם. ציר דרעי והרב יצחק יוסף יכול להיות העתיד של ש"ס, אם דרעי יצלח את עננת החקירות ולא יתרסק אל אחוז החסימה, כפי שחוזים לו חלק מהסקרים. אבל לרב יוסף יש עוד שש שנים בתפקיד הממלכתי. איש אינו יודע עד מתי ימשיך חכם שלום להנהיג את המפלגה, עד מאה ועשרים, אבל התרחיש שהרב יוסף יפרוש מתפקידו לפני תום הקדנציה כדי להנהיג את מועצת חכמי התורה אינו מופרך. בפרט אם החלופה היא שדרעי המותש ונעדר הגיבוי יחליט שנמאס לו, ויפרוש בעצמו מהנהגת התנועה. מקורבי דרעי שמעו ממנו לא פעם מילים של עייפות וייאוש. אם יש משהו שמעודד אותו להחזיק ולהישאר, זה בהפוך על הפוך אלי ישי.

מחיר דו-צדדי

מספיק מילות ביקורת חדות ומוצדקות נכתבו ונאמרו על החלטת נשיאת העליון נאור להחרים את טקס היובל להתיישבות. זכותה של מרים נאור לחשוב ששחרור יהודה ושומרון, הגולן והבקעה אינם ראויים לטקס ממלכתי, אבל לאחר שהממלכה החליטה שכך יהיה, אין בסמכותה של נשיאת העליון לחלוק על כך, ובטח שלא להורות לנציגי הרשות השופטת להמציא תירוצים נפתלים ולהחרים טקס בניגוד לפרוטוקול.

ואחרי שאמרנו את המובן מאליו, לאוהבי ההתיישבות שווה לשים לב לעוד נקודה: הטקס אומנם הוגדר ממלכתי, אבל האווירה בו חסרה מעט ממלכתיות. הזיקוקים וקטעי הקישור היו טובים כרגיל, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת בהחלט הוסיפו כבוד לאירוע, אבל בזמן שישבתי ביציע, ניסיתי לחשוב האם אזרח ישראלי משמאל, פטריוט ציוני שמאמין בזכותנו ההיסטורית על הארץ אבל תומך בחלוקתה למען חלום השלום, היה מסוגל להרגיש באירוע הזה בנוח. התשובה לצערי היא כנראה שלא. בן גוריון ודיין כיכבו על המסך לרגע וכך גם מנחם בגין. את פרס ורבין, עם מניותיהם בבניין הארץ, לא ראיתי שם. בשורה הראשונה נפקד מקומם של ראשי העבודה דהיום. זו החלטה שלהם, וחבל, אבל אפשר היה לעשות מאמץ מוקדם יותר כדי שלפחות אחד מהם יגיע. השרים בנט ורגב, שהמימון לאירוע הגיע דרך משרדיהם, זכו באורח פלא בנאום מצולם, מחוץ לפרוטוקול. אפשר היה לנסות לתת אחד כזה גם ליו"ר האופוזיציה, אפילו אם דבריו לא היו זוכים למחיאות כפיים בקהל המקומי.

בית המשפט העליון שילם מחיר ציבורי כבד על נקיטת העמדה הפוליטית, אבל גם ההתיישבות ביהודה ושומרון, שדווקא הצליחה להתנחל בלא מעט לבבות בשנים האחרונות, ספגה שריטה קלה בתדמית הקונצנזואלית.

אבוי למי שיחשוב אחרת

הקמפיין של ארגוני הנכים להעלאת הקיצבה החודשית לא היה מצליח בלי חסימות הכבישים היומיומיות ופקקי הענק, שהשאירו את מאבקם על סדר היום הציבורי. זכותם של הנכים לחסום כבישים, כמו שעובדי התאגיד חסמו את צומת עזריאלי כשחששו לפרנסתם, כמו שהמתנחלים חסמו כבישים באוסלו ובגוש קטיף, וכמו שהחרדים חוסמים כבישים נגד הגיוס.

הזכות האזרחית לחסום כביש אינה תלויה בשאלה האם אני מזדהה עם המאבק או לא. אבל בצידה גם חובה: נכונות לשלם את המחיר. המשטרה רשאית וצריכה לפנות את הצמתים בכוח סביר (ולא, בעיטות בכל הגוף, משיכות בשיער ושבירת עצמות לא נחשבות "כוח סביר"), וגם להגיש כתבי אישום כשצריך. אצל הנכים יש בעיה: הזכות לחסום את הכביש שמורה, אבל אוי למי שינסה לפנות אותם בעדינות מהכביש או, שומו שמיים, לחלק קנסות.

הגישה הזאת ליוותה לא רק את הדיון העקר על צורת המאבק, אלא גם על מהותו: מאבק הנכים מוצדק. ואבוי למי שיעז לחשוב אחרת. גם טענותיהם של הנכים שסירבו לכבד את ההסכם שנחתם עם הארגונים נשמעות משכנעות. גם המאבק שבדרך להעלאת קיצבת הזקנה בוודאי מוצדק. כשחולים יחסמו את הכביש בדרישה להכניס לסל התרופות את התרופה שתציל את חייהם, יהיה מי שיעז להגיד שזה מאבק לא מוצדק? אין לי כלים אמיתיים לבדוק מה הצרכים, מי מבין הנכים זקוק יותר לתמיכה ומי יכול להסתדר עם קיצבה קטנה יותר, אבל הסיפורים נכנסים ישר ללב והכי קל לזרום איתם עד הסוף, ולשכוח שבקצה של כל פריצה תקציבית ממתין קיצוץ רוחבי. זה אומר פחות בחינוך, ברווחה, בבריאות. אבל על זה אף אחד לא יחסום כביש.

לתגובות: 2sherki@gmail.com