הרב איתם ונעמה הנקין הי"ד
הרב איתם ונעמה הנקין הי"ד ללא קרדיט צילום

שנתיים.
כבר שנתיים שאתם אינכם. ובד בבד, באופן שכמעט בלתי נתפס, אתם כל כך הנכם.

"מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיננו" (תהילים קיח, כג)

רש"י, מסביר את המילה פליאה, כמה שמכוסה ונעלם ממנו.
לפני עשרה חודשים, זכינו להולדתו של נריה איתם שלנו. סביב הלידה שלו, התנגן בראשי הפסוק הזה, שוב ושוב.

מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת מעיננו.
נפלאה מאתנו, כשבחר הקב"ה לדפוק על קנקנינו, שנדמו לנו כסדוקים וחלושים,
נפלאה מאתנו, כשבחר הקב"ה לקחת אתכם אליו, ואנו לא הבנו, ועדיין איננו מבינים.

אבל נפלאה מאתנו גם החסד שזכינו אליו, בתוך השחור. ארבעת ילדיכם היקרים שהגנת עליהם בגופך איתם, ורבש"ע זיכה אותנו שהם נותרו בריאים ושלמים.
נפלאה מאתנו גם החסד שמשפיע עלינו הקב"ה, וכל הטוב שאנו זוכים לו, מידי יום ביומו, שעוטף אותנו ברחמים.

מאת ה' היתה זאת.
גם הטוב, וגם הרע.
מאת ה',
אותיות איתם.

עברו שנתיים.
שנתיים של מסע,
שנתיים בהם אנו נושאים עמנו את משא הזיכרון, שלעיתים לוטף, ולעיתים לופת,
אך אין יום שאינכם חלק ממנו. בבכי, בצחוק, ובקריאת הכיוון המחייבת, שהשארתם עבורנו.

כבר שבועות ארוכים שאני חושבת על הדברים שנכון להגיד בערב הזה, מנסה לתמצת את האנשים שהייתם עבורי, ואי אפשר.

הייתם אנשים גדולים, בערה בכם אש, שחיממה אתכם, ואת הסובבים אתכם, שהוסיפה כל כך הרבה אור וטוב בעולם. משחר ילדותך איתם, היית אש, אש שסערה וגעשה בתוך הנפש, אש שחיפשה את מקומה. עד מצאה מרגוע, עד מצאת את נעמה.

ואז ביחד, בניתם לכם בית, והכנסתם את האש פנימה, אש של אהבה, של חיבור, של עמל שלא יאמן, של התמדה ומסירות.
עד אותו יום, שרבש"ע החליט לקחת את האש אליו, את שניכם יחד, על מזבחה של ארץ ישראל. והאש היתה לאש העקידה.

כמו שמתאר במילותיו הרב יצחק הוטנר. מילים שכל כך מתאימות לאנשים שהייתם, לחיים שחייתם, ולאש שבה עליתם למרומים.
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה".

כי כאלה הייתם, וכזו היתה האש שלכם. מאוחדים, מיוחדים, יחידים.

אחד הדברים שבלטו מאד חזק באורח החיים של שניכם, היה הכמות הבלתי נתפסת של הדברים שהספקתם, בו זמנית, כל אחד מכם לחוד, ושניכם יחד, בכל כך הרבה תחומים, וכל דבר שעשיתם, היה ביסודיות, בהקפדה, בחתירה לשלמות.
כל כך הרבה הספקתם בחייכם הקצרים. גם את נעמה, וגם אתה איתם.

באחד מימי השבעה, פתחתי את המחשב שלך איתם, שוטטתי בין המילים, בין היצירה התורנית, הלכתית, היסטורית שהשארת, שהייתה רק קצה קרחון של מה שרצית, ואף יכולת להספיק, לולא רצה ה' אחרת. ומצאתי שם קובץ, מסמך וורד שכתבת לעצמך, בחודש ניסן, כחצי שנה לפני הרצח.
לקובץ קראו 'משימות על הפרק', והכותרת שלו היתה: משימות לשבוע הקרוב. כמו שכל כך התאים לך, היה שם הרבה יותר משימות ממה שאדם רגיל יכול להספיק בשבוע, אבל בקובץ הזה, היה משהו מיוחד הרבה יותר. את המשימות רשמת, כל משימה בשורה נפרדת, ובסיומה של השורה, חילקת את המשימות לארבע קטגוריות שונות: רצון, חובה, התנדבות וטובה.

כשמצאתי את הקובץ, היה זה מפני שכבר לא היה את מי לשאול מה פירוש החלוקה, אבל גם מבלי להבין, למדתי מהדף הזה כל כך הרבה. כזה היית איתם, כל דבר היה מחושב, כל דבר קיבל את המקום הראוי לו, ידעת לנהל את הזמן, ולדייק לעצמך את הדרך, ליצור סדרי עדיפויות, ולהתמקד כל כך, במה שראית לנכון.

כאלה הייתם, יסודיים, מדוייקים, אנשי אמת. תמיד אצה לכם הדרך, ובכל כך מעט זמן, השכלתם להספיק כל כך הרבה. אבל לא ברעש, לא תמיד באור הזרקורים, אלא בהמון עבודה קשה, התמדה יוצאת דופן, פשטות ואצילות. זו הדרך בה חייתם, וזו הדרך שאותה השארתם אחרכם, לנו, שהולכים בדרככם.

איתם ונעמה, בשנתיים האחרונות השתדלתי לאסוף לתוכי חלקים מכם, שפיזרתם אצל כל כך הרבה אנשים, להקשיב, לחרוט על לוח הלב, ולנסות קצת ללמוד ולעשות. זה בלתי נתפס בכמה אנשים נגעתם, לכמה אנשים הייתם משמעותיים. וככל שאספתי יותר חלקים, פחות הבנתי, איך הצלחתם להספיק הכל.
את התשובה לקחתם עמכם לקבר, שם בהר המנוחות.
ביחד עם כל כך הרבה חלומות, כוחות, יכולות, אש גדולה, שרבש"ע החליט לקחת אליו.

איתם אח שלי. נעמה גיסתי. במוצאי יח' בתשרי, חול המועד סוכות, ישבתי מול הספר, וחיפשתי למצוא אתכם בתוכו, התגלגלתי עד שהגעתי לדבריו של הנביא ירמיהו, נביא החורבן, שחזה בעיני רוחו את האש, והגופרית, אך לא הצליח למנוע את הפורענות, ונאלץ לחזות בה בעיניו. אך אותו ירמיהו, התנבא גם על התיקון, על הנחמה, ובאחד מפרקי הנחמה הידועים ביותר, מצאתי גם אני, מעט נחמה לנפשי.
"אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדו, והפכתי אבלם לששון, ונחמתים, ושימחתים מיגונם"
(ירמיהו לא, יב).
רבש"ע, זכה אותנו שיהפוך אבלנו לששון, שמחנו מיגוננו, אנו, וכל בית ישראל עמנו, ולא נוסיף לדאבה עוד.