מאת דרור שקולניק
ביום שני האחרון נמכרו בקול שאגה המונומנטים העליזים שעיטרו לאחרונה את רחובות הבירה. אוהד בית"ר, יפה הנפש, הבדואית ואריה דרעי הם רק אחדים מפסלי האריות שהוצאו שם למכירה פומבית. אהוד אולמרט בעננים
מה יותר קל לגדל בבית – אריה או פינצ'ר? שמונים ואחד אנשים סברו השבוע שאריה. שמונים ואחד אריות עומדים להיות בני בית אצל בעליהם החדשים. אלה לא יצטרכו לקנות להם בונזו, ולרדת אתם לגינה שלוש פעמים ביום, והם גם לא יקבלו בנביחות עצבניות את פניה של הדודה מחדרה. האריות, מלכים אחד אחד, שוקלים כ-550 ק"ג של בטון יצוק, נראים מנומנמים משהו וידידותיים למשתמש. רובם צבעוניים כאינדיאנים היוצאים לקרב. אחדים מהם עברו התעללות שהיתה דורשת התערבות של אגודת צער בעלי חיים. אמנים רעי לב, בשם האמנות,חתכו אותם, ניסרו אותם, הפכו אותם וכלאו אותם. בשם האמנות אולי מותר להתעלל, אבל למה להחזיק קורבנות של התעללות כזאת בבית?
גן חיות עירוני
הראשונים שהתחילו בישראל עם אפנת פסלי החיות ברחובות היו התל אביבים, שהעתיקו את הרעיון מאירופה, מארצות הברית ומקנדה. העירייה יוזמת את יציקת החיה התורנית, מחלקת אותה לאומנים שונים אשר מבצעים בה את זממם ואחר כך מציבה אותה ברחובות העיר. את החיות אוספים כעבור חודשים אחדים מן הרחובות ומוכרים אותן לקהל הרחב. התמורה, בניכוי הוצאות ותשלום לאמנים, מועברת למוסדות וארגונים חברתיים.
בברלין הציבו דובים, הניו-יורקים קיבלו פרות ובטורונטו הציבו מוסים מגודלים. אז מה יציבו בתל אביב, זבובים? לא מכובד. במקומם נבחרה החיה הים-תיכונית הפופולרית, הפינגווין. בעקבות ההצלחה המשיכו גם עם הדולפין. בירושלים הלכו על הסמל, אריה בגודל טבעי. האריות הוצבו ברחובות, וכמו בכל עיר יהודית מהוגנת, גם כאן מצאו להם התושבים והעיתונאים עניין לעסוק בו: למה, למשל, הוצבו שני אריות ליד המשביר, זה בקרבת זה, ואילו בבית הכרם אף לא אחד? למה זכתה רחביה לצמד אריות והקטמונים לכלום? כתבו ומחו ודנו והיה עניין לעסוק בו, ואפילו קמו בקטמון ואלתרו אריה מחאתי משל עצמם.
עד שנאספו האריות מן הרחובות יכולים היו הילדים להשתעשע סביב הפסלים ובעיקר על גבם. לפי כמות השיפוצים שנדרשו לאחר שנאספו כולם אל כיכר ספרא, הילדים בהחלט השתעשעו. חודש ניצבו בכיכר ספרא - גוב אריות ססגוני, מוזיאון ארעי פתוח ומלבב, וביום שני בלילה, בקול שאגה גדולה, הוצאו בזה אחר זה למכירה פומבית. כרוז שאג מי לא יירא.
קול הבס של דב חזן מגלריה תירוש, שניהל את המכירה, היה מכריז על מספרו של האריה, וזה היה מטלטל רעמתו, זוכה להצעה כזו או כזו ויורד מן הבמה מחייך וגאה או מבויש ושפל מבט. ככל שהלך הערב והתקדם כך עלה החיוך על פניהם של האריות ועל פניהם של המארגנים המיומנים. הקהל התנהג כמו קהל מהמרים בקזינו – בתחילת הערב מניחים ז'יטון של דולר ביד הססנית. אחרי שלוש שעות של המולה, סף הגירוי עולה והיד הנשלחת אל הכיס זריזה יותר ונטולת עכבות. חיים פעם אחת. מי לא רוצה אריה ירושלמי בבית, בפרט אם אפשר להציג אותו כהוצאה למס הכנסה? זו הסיבה מדוע רבים מהרוכשים הם בעלי חברות הרואים באריה, לצד היותו פסל נאה, גם כלי רב רושם לקידום מכירות.
מרים, שניכר בה שאין המחסור שורה בביתה, באה על מנת לממש חלום קטן בדמות אריה בגינה. היא, כמו רוכשים פוטנציאלים אחרים, מצוידת בשלטית צהובה ועליה מספר שחור. הנפתה מעלה את המחיר במאה דולר. 1,600 דולר הגברת בשחור מימין, יאמר הכרוז. מתברר שהדולר הוא עדיין המלך, אהוב ונוח כנעל ישנה, גם תחת הכיפה המרשימה של אולם מועצת העיר שבקומה השישית בבניין העירייה. מרים סימנה לעצמה בקטלוג אריות שיכולים לדעתה לחיות היטב בגינתה, ותחמה את הקו העליון שלה בסכום של 2,000 דולר. היא חזרה הביתה ללא אריה. לא שלא יכלה לרכוש אריה במסגרת התקציב שלה, אבל הסימנים שסימנה לעצמה מראש בקטלוג הם בעיה. היא כבר יצרה קשר רגשי לאריות מספר 51 ו-35, ואלה חרגו חיש מן התקציב. שוב מתברר שצריך גמישות בחיים. לו הייתה מתפשרת על אריה מספר 6, למשל, זה הנושא את השם "השלג דאשתקד", הייתה מציבה אותו בגינתה תמורת 1,000 דולר בלבד. הילד הקטן שישב ליד אביו כדי ללמוד מסחר בשיעור חי, הניף את השלטית הצהובה וזכה מייד לשמוע את הכרוז: "אלף דולר ילד, יש לך אריה".
אבל אריה מספר שש הוא חריג, שייך לפרק הפתיחה, זה שבו עדיין היה הקהל מהוסס ומתרגם מדולרים לשקלים. זהו האריה היחיד שלא עבר את סף מחיר הפתיחה. גם אריה מספר חמש – כחול ופרחוני הנושא את השם 'בדואית במרכזה של העיר', נמכר תמורת 1,200 דולר בלבד. מסתבר שלא רק מראהו של האריה הוא בעל חשיבות אלא גם שמו, ולא נחטא אל האמת אם נחדד ונאמר – בעיקר שמו. לבדואית אין ביקוש, אבל לאריות שבשמם משובצת המילים ירושלים, יהודה, תקווה ושלום, ממריאים בכוח המילים. פסיכולוגיית השיווק.
ראש העיר ממריא
אם בשיווק עסקינן, צריך לייחד פרק לאהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים. אולמרט, רטוריקן מצטיין, עז מבע וביטוי, מהיר מחשבה וצח לשון, אוהב את הבמה. אפילו כשהוא יוצא לראיון באולפני מבט מול מראיינים מיומנים - משחק חוץ מובהק – הוא חוזר הביתה עם ניצחון. על אחת כמה וכמה במגרש הביתי שלו, באולם מועצת העיר.
תחילת הופעתו הייתה על אש קטנה. חיבוק עם איציק זוהר כדורגלן בית"ר, קצת חימום הקהל: "אם ירצה השם בשנה הבאה נעשה סיבוב נוסף. יהיו יותר פסלים, ולא פחות יפים". חיזוק ראשוני של אגו הקהל: "יש בוודאי בקהל אריות תוקפניים ביותר שיתמודדו על הקנייה". הוא ממהר להשתחרר ונהנה מכל רגע. הסגנון שלו ייחודי: שילוב של הברנש מערוץ הקניות - "מה יש לנו כאן? יש לנו כאן אריה חזק, צבעים נפלאים, תראו איזה הבעה" - ושל יהודי רחמן המכוון ישירות אל הלבבות: "כשאני חושב כמה עשרות ילדים לא יכולים לקבל טיפול כי אין לנו את האמצעים... תדעו לכם שאספנו עד כה סכום כסף שאינו מספיק אפילו למועדונית אחת לחמישה עשר ילדים. קדימה רבותיי, 5,600... 6,200... 6,800!"
ראש העיר התחייב מראש לנהל את מכירתם של שלושה אריות. לאחר שהתגלה כאיש מכירות מצטיין, מתייצב המיקרופון יותר נוח ביד, תגובות הקהל מעודדות והוא נכנס לעניינים. מכירה של אולמרט שווה כפול. לא מחליפים הרכב מנצח - דב חזן נע לאחור בטקט המגובה בחישוב כלכלי, ומותיר את הבמה והמיקרופון לאולמרט. זה שואב מן האריה כל טיפת ירושלים שטמונה בו. אם אריה קונבנציונלי, "מלך הלבבות" למשל, נמכר ב-2,200 דולר הרי ש"גור אריה יהודה" נמכר ע"י אולמרט ב-2,800, "נוף ירושלמי" ב-3,800, "מלך ירושלים" ב-4,000 ו"התקווה" ב- 7,400.
"תשמע, אדוני ראש העיר", אומר לו איש גלריית תירוש, דב חזן, "אני מאחל לך שאנשי ירושלים יבחרו בך לעוד ועוד קדנציות, אבל אם תחליט לעשות הסבה, בוא אלינו".
בחירה על בסיס התאמה אישית
לידי ישב אריה סרגוסי, בעל תחנת דלק בבירה שניסה בדבקות להשיג לעצמו אריה ראוי "לשים בכניסה לתחנת הדלק". האריות ברחו לו מהידיים. השילטית הצהובה מספר 980 הונפה שוב ושוב עד שהשתתקה. זה צריך להיות אריה א-פוליטי, בלתי משוייך, בלי הצהרות. אין הרבה כאלה. אריה אחד ממש בער לו בעצמות, אחד בשם "אור אריה", מן אריה אדום חשמלי סטייל לאס ואגס עם אורות מרצדים. תפור על התחנה. חיכה לו שלוש שעות וברח גם זה. "לא מצא מין את מינו" אומר אריה המאוכזב.
את המחיר הגבוה ביותר במכירה השיג אריה קטנצ'יק, משהו שמזכיר יותר את הפינצ'ר. זוג דתי רכש אותו ב- 22,000 דולר. עם דפיקת הפטיש על הדוכן קמו השניים ועזבו את האולם כשחיוך משוך על פניהם, לקול תרועות הקהל שקם על רגליו לכבודם.
הכדורגל בירושלים הוא נושא רציני. לפי מחירי האריה של בית"ר מול זה של הפועל אפשר להרחיק ולהשתעשע בהרהורים כבדים בהרבה. האריה של בית"ר נרכש ב- 18,000 דולר ע"י בני כהן, לשעבר חבר הנהלת הקבוצה, ואילו האריה של הפועל עבר לבעליו החדשים תמורת 2,200 דולר בלבד.
הפרשנים הפוליטיים יוכלו לנתח את מכירת הפסל הסאטירי "אריה אריה", שפניו כפני אריה דרעי. אריה מספר 49. מכירתו לוותה בציפייה סקרנית דרוכה והוא השיג מחיר של 7,500 דולר. הצע את דיוקנך כאריה למכירה - רעיון נפלא לבדיקת מדד הפופולריות של אנשי ציבור בקרב בעלי המאה.
סיכום הכנסות הערב המהנה: 300,000 דולר נאספו ממכירת האריות. בניכוי הוצאות ושכר אומנים יוותרו לילדים כ-200,000. שיהיה להם לבריאות.
ביום שני האחרון נמכרו בקול שאגה המונומנטים העליזים שעיטרו לאחרונה את רחובות הבירה. אוהד בית"ר, יפה הנפש, הבדואית ואריה דרעי הם רק אחדים מפסלי האריות שהוצאו שם למכירה פומבית. אהוד אולמרט בעננים
מה יותר קל לגדל בבית – אריה או פינצ'ר? שמונים ואחד אנשים סברו השבוע שאריה. שמונים ואחד אריות עומדים להיות בני בית אצל בעליהם החדשים. אלה לא יצטרכו לקנות להם בונזו, ולרדת אתם לגינה שלוש פעמים ביום, והם גם לא יקבלו בנביחות עצבניות את פניה של הדודה מחדרה. האריות, מלכים אחד אחד, שוקלים כ-550 ק"ג של בטון יצוק, נראים מנומנמים משהו וידידותיים למשתמש. רובם צבעוניים כאינדיאנים היוצאים לקרב. אחדים מהם עברו התעללות שהיתה דורשת התערבות של אגודת צער בעלי חיים. אמנים רעי לב, בשם האמנות,חתכו אותם, ניסרו אותם, הפכו אותם וכלאו אותם. בשם האמנות אולי מותר להתעלל, אבל למה להחזיק קורבנות של התעללות כזאת בבית?
גן חיות עירוני
הראשונים שהתחילו בישראל עם אפנת פסלי החיות ברחובות היו התל אביבים, שהעתיקו את הרעיון מאירופה, מארצות הברית ומקנדה. העירייה יוזמת את יציקת החיה התורנית, מחלקת אותה לאומנים שונים אשר מבצעים בה את זממם ואחר כך מציבה אותה ברחובות העיר. את החיות אוספים כעבור חודשים אחדים מן הרחובות ומוכרים אותן לקהל הרחב. התמורה, בניכוי הוצאות ותשלום לאמנים, מועברת למוסדות וארגונים חברתיים.
בברלין הציבו דובים, הניו-יורקים קיבלו פרות ובטורונטו הציבו מוסים מגודלים. אז מה יציבו בתל אביב, זבובים? לא מכובד. במקומם נבחרה החיה הים-תיכונית הפופולרית, הפינגווין. בעקבות ההצלחה המשיכו גם עם הדולפין. בירושלים הלכו על הסמל, אריה בגודל טבעי. האריות הוצבו ברחובות, וכמו בכל עיר יהודית מהוגנת, גם כאן מצאו להם התושבים והעיתונאים עניין לעסוק בו: למה, למשל, הוצבו שני אריות ליד המשביר, זה בקרבת זה, ואילו בבית הכרם אף לא אחד? למה זכתה רחביה לצמד אריות והקטמונים לכלום? כתבו ומחו ודנו והיה עניין לעסוק בו, ואפילו קמו בקטמון ואלתרו אריה מחאתי משל עצמם.
עד שנאספו האריות מן הרחובות יכולים היו הילדים להשתעשע סביב הפסלים ובעיקר על גבם. לפי כמות השיפוצים שנדרשו לאחר שנאספו כולם אל כיכר ספרא, הילדים בהחלט השתעשעו. חודש ניצבו בכיכר ספרא - גוב אריות ססגוני, מוזיאון ארעי פתוח ומלבב, וביום שני בלילה, בקול שאגה גדולה, הוצאו בזה אחר זה למכירה פומבית. כרוז שאג מי לא יירא.
קול הבס של דב חזן מגלריה תירוש, שניהל את המכירה, היה מכריז על מספרו של האריה, וזה היה מטלטל רעמתו, זוכה להצעה כזו או כזו ויורד מן הבמה מחייך וגאה או מבויש ושפל מבט. ככל שהלך הערב והתקדם כך עלה החיוך על פניהם של האריות ועל פניהם של המארגנים המיומנים. הקהל התנהג כמו קהל מהמרים בקזינו – בתחילת הערב מניחים ז'יטון של דולר ביד הססנית. אחרי שלוש שעות של המולה, סף הגירוי עולה והיד הנשלחת אל הכיס זריזה יותר ונטולת עכבות. חיים פעם אחת. מי לא רוצה אריה ירושלמי בבית, בפרט אם אפשר להציג אותו כהוצאה למס הכנסה? זו הסיבה מדוע רבים מהרוכשים הם בעלי חברות הרואים באריה, לצד היותו פסל נאה, גם כלי רב רושם לקידום מכירות.
מרים, שניכר בה שאין המחסור שורה בביתה, באה על מנת לממש חלום קטן בדמות אריה בגינה. היא, כמו רוכשים פוטנציאלים אחרים, מצוידת בשלטית צהובה ועליה מספר שחור. הנפתה מעלה את המחיר במאה דולר. 1,600 דולר הגברת בשחור מימין, יאמר הכרוז. מתברר שהדולר הוא עדיין המלך, אהוב ונוח כנעל ישנה, גם תחת הכיפה המרשימה של אולם מועצת העיר שבקומה השישית בבניין העירייה. מרים סימנה לעצמה בקטלוג אריות שיכולים לדעתה לחיות היטב בגינתה, ותחמה את הקו העליון שלה בסכום של 2,000 דולר. היא חזרה הביתה ללא אריה. לא שלא יכלה לרכוש אריה במסגרת התקציב שלה, אבל הסימנים שסימנה לעצמה מראש בקטלוג הם בעיה. היא כבר יצרה קשר רגשי לאריות מספר 51 ו-35, ואלה חרגו חיש מן התקציב. שוב מתברר שצריך גמישות בחיים. לו הייתה מתפשרת על אריה מספר 6, למשל, זה הנושא את השם "השלג דאשתקד", הייתה מציבה אותו בגינתה תמורת 1,000 דולר בלבד. הילד הקטן שישב ליד אביו כדי ללמוד מסחר בשיעור חי, הניף את השלטית הצהובה וזכה מייד לשמוע את הכרוז: "אלף דולר ילד, יש לך אריה".
אבל אריה מספר שש הוא חריג, שייך לפרק הפתיחה, זה שבו עדיין היה הקהל מהוסס ומתרגם מדולרים לשקלים. זהו האריה היחיד שלא עבר את סף מחיר הפתיחה. גם אריה מספר חמש – כחול ופרחוני הנושא את השם 'בדואית במרכזה של העיר', נמכר תמורת 1,200 דולר בלבד. מסתבר שלא רק מראהו של האריה הוא בעל חשיבות אלא גם שמו, ולא נחטא אל האמת אם נחדד ונאמר – בעיקר שמו. לבדואית אין ביקוש, אבל לאריות שבשמם משובצת המילים ירושלים, יהודה, תקווה ושלום, ממריאים בכוח המילים. פסיכולוגיית השיווק.
ראש העיר ממריא
אם בשיווק עסקינן, צריך לייחד פרק לאהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים. אולמרט, רטוריקן מצטיין, עז מבע וביטוי, מהיר מחשבה וצח לשון, אוהב את הבמה. אפילו כשהוא יוצא לראיון באולפני מבט מול מראיינים מיומנים - משחק חוץ מובהק – הוא חוזר הביתה עם ניצחון. על אחת כמה וכמה במגרש הביתי שלו, באולם מועצת העיר.
תחילת הופעתו הייתה על אש קטנה. חיבוק עם איציק זוהר כדורגלן בית"ר, קצת חימום הקהל: "אם ירצה השם בשנה הבאה נעשה סיבוב נוסף. יהיו יותר פסלים, ולא פחות יפים". חיזוק ראשוני של אגו הקהל: "יש בוודאי בקהל אריות תוקפניים ביותר שיתמודדו על הקנייה". הוא ממהר להשתחרר ונהנה מכל רגע. הסגנון שלו ייחודי: שילוב של הברנש מערוץ הקניות - "מה יש לנו כאן? יש לנו כאן אריה חזק, צבעים נפלאים, תראו איזה הבעה" - ושל יהודי רחמן המכוון ישירות אל הלבבות: "כשאני חושב כמה עשרות ילדים לא יכולים לקבל טיפול כי אין לנו את האמצעים... תדעו לכם שאספנו עד כה סכום כסף שאינו מספיק אפילו למועדונית אחת לחמישה עשר ילדים. קדימה רבותיי, 5,600... 6,200... 6,800!"
ראש העיר התחייב מראש לנהל את מכירתם של שלושה אריות. לאחר שהתגלה כאיש מכירות מצטיין, מתייצב המיקרופון יותר נוח ביד, תגובות הקהל מעודדות והוא נכנס לעניינים. מכירה של אולמרט שווה כפול. לא מחליפים הרכב מנצח - דב חזן נע לאחור בטקט המגובה בחישוב כלכלי, ומותיר את הבמה והמיקרופון לאולמרט. זה שואב מן האריה כל טיפת ירושלים שטמונה בו. אם אריה קונבנציונלי, "מלך הלבבות" למשל, נמכר ב-2,200 דולר הרי ש"גור אריה יהודה" נמכר ע"י אולמרט ב-2,800, "נוף ירושלמי" ב-3,800, "מלך ירושלים" ב-4,000 ו"התקווה" ב- 7,400.
"תשמע, אדוני ראש העיר", אומר לו איש גלריית תירוש, דב חזן, "אני מאחל לך שאנשי ירושלים יבחרו בך לעוד ועוד קדנציות, אבל אם תחליט לעשות הסבה, בוא אלינו".
בחירה על בסיס התאמה אישית
לידי ישב אריה סרגוסי, בעל תחנת דלק בבירה שניסה בדבקות להשיג לעצמו אריה ראוי "לשים בכניסה לתחנת הדלק". האריות ברחו לו מהידיים. השילטית הצהובה מספר 980 הונפה שוב ושוב עד שהשתתקה. זה צריך להיות אריה א-פוליטי, בלתי משוייך, בלי הצהרות. אין הרבה כאלה. אריה אחד ממש בער לו בעצמות, אחד בשם "אור אריה", מן אריה אדום חשמלי סטייל לאס ואגס עם אורות מרצדים. תפור על התחנה. חיכה לו שלוש שעות וברח גם זה. "לא מצא מין את מינו" אומר אריה המאוכזב.
את המחיר הגבוה ביותר במכירה השיג אריה קטנצ'יק, משהו שמזכיר יותר את הפינצ'ר. זוג דתי רכש אותו ב- 22,000 דולר. עם דפיקת הפטיש על הדוכן קמו השניים ועזבו את האולם כשחיוך משוך על פניהם, לקול תרועות הקהל שקם על רגליו לכבודם.
הכדורגל בירושלים הוא נושא רציני. לפי מחירי האריה של בית"ר מול זה של הפועל אפשר להרחיק ולהשתעשע בהרהורים כבדים בהרבה. האריה של בית"ר נרכש ב- 18,000 דולר ע"י בני כהן, לשעבר חבר הנהלת הקבוצה, ואילו האריה של הפועל עבר לבעליו החדשים תמורת 2,200 דולר בלבד.
הפרשנים הפוליטיים יוכלו לנתח את מכירת הפסל הסאטירי "אריה אריה", שפניו כפני אריה דרעי. אריה מספר 49. מכירתו לוותה בציפייה סקרנית דרוכה והוא השיג מחיר של 7,500 דולר. הצע את דיוקנך כאריה למכירה - רעיון נפלא לבדיקת מדד הפופולריות של אנשי ציבור בקרב בעלי המאה.
סיכום הכנסות הערב המהנה: 300,000 דולר נאספו ממכירת האריות. בניכוי הוצאות ושכר אומנים יוותרו לילדים כ-200,000. שיהיה להם לבריאות.