חוגגים 86 למרגלית זינאתי

מרגלית זינאתי מהכפר פקיעין, "שומרת הגחלת" של משפחת זינאתי היהודית, חגגה השבוע את הגעתה לגיל 86.

700 מטיילים הגיעו בימים האחרונים לביקור בבית הכנסת העתיק של פקיעין ובמערת הרשב''י שנמצאת בכפר, ולא ויתרו על פגישה קצרה עם זינאתי, כדי לשמוע על קהילת יהודי פקיעין העתיקה.

כל הקבוצות שהגיעו ל"בית זינאתי", חלקן במסגרת פריקט ''מסע גליל'' של הרשות לפיתוח הגליל, חגגו עם מרגלית את יום הולדתה, בירכו אותה ואיחלו לה "עד 120!" מכל הלב.

לאחר מכן פקדו המטיילים את מרכז המבקרים המחודש וצפו במיצגים המרגשים. המרכז שופץ בסיוע משרד ירושלים ופועל מדי יום בסיוע ההסתדרות הציונית העולמית ועמותת ''בית זינאתי''.

בית הכנסת העתיק של פקיעין הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בבית הכנסת התגלו שני לוחות הנחרטו סמוך לימי בית שני. הבניין שופץ ב-1873 וכיום בית הכנסת העתיק נמצא תחת השגחתה של ''בית זינאתי'', ששומר ומתחזק את המקום.

צילום: באדיבות Ritvo, בית זינאתי פקיעין

מרגלית היא האחרונה ממשפחת זינאתי שעדיין גרה בפקיעין. היא מספרת את סיפורה לקהל המבקרים שפוקד את היישוב לאורך השנה, ואף זכתה לעיטורי כבוד מנשיא המדינה ובפרס ירושלים של ''בשבע''.

"כשבית המקדש נחרב, הלכו חלק מהיהודים לגלות וחלק באו לגליל", הסבירה זינאתי בראיון שהעניקה בעבר לעיתון בשבע. "בהתחלה חיו רק יהודים בפקיעין. לפני 500 שנה בערך הגיעו לכאן גם הערבים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים.

"כל אחד התפלל לפי האמונה שלו. בשמחת תורה היהודים היו רוקדים עם ספר תורה בכפר וכולם שמחו ומחאו כפיים. בחגים הלכנו זה לזה לאחל חג שמח. בפסח היינו מביאים להם מצות. היינו מכבדים זה את זה", היא אומרת. "היינו משחקות החברות חמש אבנים, מפטפטות ומתגלגלות מצחוק. עד היום יש לי חברות ילדות בכפר".

בשנת 1938 החמיר המצב הביטחוני וכ‑50 היהודים תושבי פקיעין נאלצו לעזוב את בתיהם. משפחת זינאתי עזבה ביחד עם כל היהודים את פקיעין ונדדה לחדרה. "הפורעים רצו לרצוח את אבא. הם איימו להוציא אותו להורג. הם אמרו שחבל על הכדור של הרובה והכינו מדורה ונפט כדי לשרוף אותו. אבל השכן המוסלמי התערב וברגע האחרון הציל את החיים של אבא.

צילום: באדיבות Ritvo, בית זינאתי פקיעין

''בגלל המצב המתוח, השלטונות הבריטיים הודיעו שכל היהודים יעזבו את הכפר. לא הייתה לנו ברירה. עזבנו את הבית ועברנו לחדרה. לאבא היה מאוד קשה לעזוב את האדמה ואת הבית".

יהודי פקיעין, שנאלצו לעזוב את רכושם וביתם מאחור, כינו את המעבר שנכפה עליהם בשם "גלות חדרה". לאחר כשנתיים, בשנת 1940, חזרה לפקיעין משפחה יהודית אחת, הלא היא משפחת זינאתי.

מאז התגוררה המשפחה בכפר לבדה, בלי משפחות יהודיות נוספות. "מכל היהודים רק אנחנו חזרנו. הם היו סתם פחדנים. אנחנו לא מפחדים מאף אחד, רק מההוא למעלה", העידה מרגלית.