לגור ליד אמא

"אמא קראה לנו", זו תשובתה המיידית של איילת בר-חן לשאלה איך מצאה את עצמה בוקר אחד עם שתי מזוודות, שישה ילדים ומכונת כביסה אחת בדירת חדר משופצת במבנה הצמוד לציון רחל אמנו בבית לחם.

"לא ידענו אפילו אם הצבא והמשטרה ירשו לנו להישאר שם או שנצטרך לצאת, אבל ברגע שנכנסנו הייתה התרגשות מאוד גדולה. זו זכות".

בר-חן מתגוררת במתחם הישיבה הדתית-לאומית 'בני רחל', הכולל מבנה גדול, חצר משחקים וגדר בטון גבוהה שעוטפת את הכול, יחד עם שמונה משפחות נוספות המהוות את צוות הישיבה. כבר חמש שנים שהיא והמשפחות הנוספות נושמות מדי יום את עם ישראל שמגיע לגווניו השונים להתפלל בציון, אבל גם את ההיסטוריה של המקום כולו – העיר בית לחם. "עד שלא אמרו לנו שרוצים להקים ישיבה בבית לחם בצמוד לקבר רחל, בכלל לא זכרנו שיש עיר כזאת", היא מספרת, "לא היה לנו במודעות שבית לחם, עירו של דוד המלך, אין בה היום אף נפש יהודית. רק אחרי כן קלטנו איזו זכות גדולה ה' גלגל אלינו".

מה זה אומר לגור בבית לחם? לקום בכל בוקר צמוד לרחל אמנו?

"זאת שאלה גדולה", היא מהרהרת, "קשה לענות עליה במשפטים קצרים. פשוט כל המהות שלך הופכת לרחל אמנו", מנסה בר-חן לתאר, "התחלנו למשל ללמוד את הפרקים על בית לחם בתנ"ך. אתה חי פתאום את מגילת רות, סיפורי דוד המלך. הסיפור על רחל שנקברה על אם הדרך הופך למוחשי. אנחנו משתדלים מאוד לא להתרגל לגודל שיש במקום הזה".

"תוציא את אמא מחוץ לגדר?!"

חזרת הנוכחות היהודית הקבועה לקבר רחל היא עלילה מפותלת שמתקדמת בגרף עולה, ורובה תפניות מפתיעות שראש הישיבה, הרב אליהו אלקסלסי, מקדים להן תמיד את ההגדרה "סיעתא דשמיא". יד ביד עם אותה סיעתא, המדיניות של אנשי הישיבה והעומד בראשה היא קביעת עובדות בשטח. מול כל הסירובים, הדחיות ואפילו הפינויים שחוו, אנשי הישיבה תמיד שמו עוד רגל בדלת, ואיכשהו היה מגיע הזמן שבו הדלת נפתחה. אפילו ניסו שחם, קצין המשטרה שהתבטאויותיו המתלהמות והבוטות ופקודות הכאת מפגיני הימין שבהן התפרסם, לא הצליח כנראה לעמוד מול כוחה של רחל אמנו ונתן במפתיע יד לקידום ההתיישבות במקום.

הרב אלקסלסי מדקלם כמעט בעל פה את הרצאת הפתיחה על הקשר היהודי לקבר רחל בפרט ולעיר בית לחם בכלל, מתקופת התנ"ך ועד היום. בהרצאה הזו פוגשים את דוד המלך, בועז ורות, הסנהדרין שישבו בבית לחם ועוד. "בית לחם הייתה מקום של תורה ותפילה", מסכם הרב. אבל גם אם קופצים כמה אלפי שנים קדימה, מתגלה שבית לחם לא נשכחה מליבם של הגדולים שחיו בחוץ לארץ. ראשון לנקוט בצעד מעשי היה הרב צבי הירש קלישר, אשר רכש בפועל חלקת אדמה סמוך לקבר רחל מתוך הכרת החשיבות של אחיזה יהודית במקום. החלקה מזוהה, וכיום ממוקם בה מגרש החניה הסמוך לציון. כמה עשרות שנים אחר כך קרא הראי"ה קוק באחת מאגרותיו להקים יישוב יהודי גדול סמוך לציון, וגם מקום לימוד תורה ותפילה. המשימה כמובן עלתה ממון רב, ובעידודו של הרב קוק החליט הנדבן נתן שטראוס לרכוש חלקה נוספת במקום. "לחרפתנו, כיום הקרקע הזו נמצאת מעבר לחומה", מציין הרב.

עשרות שנים חלפו עד שחלה עליית מדרגה נוספת. לפני כעשרים שנה, אחת העמותות העוסקות בגאולת קרקעות, יחד עם הרב בני אלון ז"ל והרב חנן פורת ז"ל, "שקבר רחל היה בנפשם ממש", רכשה מתחם מסחרי של חנויות ובתי מלאכה בבעלות שלושה אחים ערבים נוצרים, על כביש 60 בצמוד לציון. חלקותיהם של שלושת האחים נמכרו בעסקאות נפרדות, כך שרכישת השטח כולו נעשתה בהדרגה.

על רכישת החלקה הראשונה מספר הרב אלקסלסי סיפור מפליא. "איש העסקים הראשון ששם את ידו על הקרקע התלבט מאוד בהתחלה אם להשקיע בה את הכסף או לא. הוא היה קרוב משפחה של אלי בן-דהן, שהיה אז ראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא ביקש ממנו לסדר לו פגישה עם הרב. לפגישה הוא הגיע עם מעטפה חומה גדולה ובה מתויקים כל המסמכים הרלוונטיים לרכישה, על מנת שהרב יבדוק וייעץ לו כיצד לנהוג". הרב אליהו החליט לבדוק את העניין מכיוון אחר. "איך קוראים לך?" פנה אל האיש. "בני", השיב. הרב אליהו סירב לקבל את התשובה, וחזר: "זה לא השם השלך. מה השם שלך?". האיש המופתע לא הבין מה כוונתו של הרב, וניסה שוב "בני בן רחל". הרב אליהו ביקש בשלישית שינקוב בשמו האמיתי. האיש נרעד, והשיב: "בנימין בן רחל". אז התרצה הרב אליהו ואמר: "יקום בנימין בן רחל ויגאל את רחל". "האיש לא הוסיף אפילו שאלה אחת", מספר הרב אלקסלסי, "הוא השיג את המזומנים ורכש את החלקה הראשונה".

באותן שנים, בהן נרקמו הסכמי אוסלו, הריבונות היהודית בקבר רחל הייתה בסכנה. ראש הממשלה דאז יצחק רבין חתם על הסכם בו קבר רחל עובר לשליטת הרשות הפלשתינית. אז התרחש הסיפור המפורסם אודות חנן פורת והרב מנחם פרוש ז"ל, שהגיעו אל רבין והתחננו בדמעות שלא יפקיר את המקום לערבים. "אתה תוציא את אמא מחוץ לגדר? איך תשאיר אותנו בלי מאמע רוחל?" בכה הרב פרוש, עד שהחליפה של רבין נרטבה מהדמעות. בסופו של דבר התקשר רבין לשמעון פרס והורה: "תודיע לערפאת שקבר רחל מחוץ להסכם".

בהדרגה מכרו כאמור שלושת האחים את חלקותיהם לעמותה, אבל גם לאחר שהרכישה יצאה אל הפועל, מימושה היה תהליך שנמשך עוד שנים אחר כך. הימים היו ימי הסכמי אוסלו, וגם קבר רחל היה יעד למתקפות טרור רצחניות. יהודים לא יכלו להיכנס למתחם, למעט כניסות מעת לעת ללימוד תורה של מספר שעות. העמותה שרכשה את המקום העבירה אותו בהמשך לידי צה"ל, שישב בפועל במקום. "כשהצבא עזב את המבנה, הוא הותיר אחריו נזק וונדליזם חמורים", מספר הרב אלקסלסי.

בהדרגה, ובמקביל לבניית החומה סביב מתחם הציון, הותרו כניסות מוגבלות של לומדים אל המתחם שנרכש. קבוצות של בחורי ישיבות הגיעו ללמוד מספר שעות ככל שהותר, אבל עדיין גורמי הביטחון הנהיגו מדיניות קשוחה, שלא אפשרה ליהודים לממש את הקנייה ולשהות בקביעות במקום. בשלב מסוים הרב בני אלון החליט להקים ישיבה במבנה, ולאחר משא ומתן שניהל מול הצבא, אושר להקים כולל אברכים שיפעל עד השעה חמש בערב. אז הוא גם גייס את תלמידו מ'עטרת כהנים', הרב אליהו אלקסלסי, לעמוד בראש הכולל. "בחודש אדר הוא אמר לי: את הזמן הבא, א' באייר, מתחילים בישיבת קבר רחל". בזמן הקצר שעמד לרשותו, הצליח הרב אלקסלסי לגייס אברכים וליצור כולל יש מאין.

כך יצאה לדרך לפני שמונה שנים, באסרו חג פסח תש"ע, ההתיישבות המתחדשת בקבר רחל. הרב עם קבוצה של כעשרים אברכים, בוגרי 'מרכז הרב', 'הר המור' ו'עטרת כהנים', היו מגיעים מדי יום למבנה הכולל ויוצאים בחמש בערב, תוך שהם מתנהלים תחת מדיניות מחמירה של מכסות, אישורים ומגבלות נוספות שהטילו צה"ל והמשטרה על יהודים שביקשו להגיע לציון.

לא היה לך קשה לשכנע אברכים להגיע ללמוד בתנאים כאלה?

"הרב חנן פורת, כשהיה במצב בריאותי מאוד קשה, הגיע להעביר שיחות חיזוק לתלמידים אצלנו. הוא הסביר להם: 'זה לא כולל רגיל שבאים אליו רק כדי ללמוד. פה זה בית החיים, פה רחל אמנו לא רק מתה אלא גם חיה. היא ילדה פה את בנימין. במקום שגדולי האומה שלנו קבורים, נמצאים החיים שלנו'. הוא גם סיפר על חזרתו לגוש עציון, ואמר שפה צריך לקרות אותו דבר. זה עודד אנשים להישאר".

מטענים פעמיים ביום

אבל הכולל הצעיר לא התכוון להתקבע במגבלות שהוטלו עליו. "אחרי חצי שנה של משחקים על 5 או 7 בערב, הגעתי אל מפקד עוטף ירושלים וביקשתי שיתנו לנו להישאר גם בלילה, לפחות עד 22:30". יצוין כי רשות המקומות הקדושים לא מתירה שהות יהודים בציון בשעות 22:30-24:30 מטעמים השמורים עמה. המפקד אישר, אבל לבקשת הלינה במקום הוא סירב.

המאבק על המקום נמשך בערוצים נוספים: בג"ץ דחה עתירה נגד רכישת חלק מהמבנה, אולם צה"ל אסר על היהודים להיכנס לשם בכל זאת. הם לא ויתרו, ונכנסו במחתרת בתואנה של חפצים שהיה עליהם להוציא. תוך כמה שעות הם פונו משם. "הבנו שיש פה מלחמה קשה מאוד", משחזר הרב אלקסלסי, "היינו צריכים לעבוד מול מפקד עוטף ירושלים, שהיה אדם עקום ורקוב בתפיסותיו. אשתו, התברר, הייתה מארגון נשים בשחור".

הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי, כמאמר הקלישאה, אבל במקרה הזה היא קולעת. לרב אלי סדן הייתה אז חברותא עם אבי מזרחי, אלוף פיקוד מרכז דאז. "ביקשנו מהרב יגאל שידבר איתו ויבקש שיתנו לנו לישון כאן". המהלך הצריך תעוזה רבה מכל הנוגעים בדבר, אבל התוצאה הייתה ששנה וחצי אחרי שהוקם הכולל, הגיע אלוף הפיקוד מזרחי לביקור במקום. "הוא עשה להם בית ספר", נזכר הרב אלקסלסי בשביעות רצון. מזרחי הגיע עם סוללה של יועצים משפטיים, ומולו ניצבו הקצינים והמפקדים האחראים בגיזרה. "הוא אמר להם: אין שום בעיה שהם ייכנסו. מבחינה משפטית הכול חוקי, רכישה יהודית למהדרין". מפקדי המחוז ניסו להניא אותו מההחלטה: "אבל יש פה מטענים, זו בעיה ביטחונית", הסבירו. מזרחי דחה אותם בתוקף: "אל תבלבלו לי את המוח, בעיר דוד ובכפר התימנים יותר מסוכן. זה התפקיד שלכם לטפל בזה. אתה לא יודע לשמור על היהודים פה?" פנה בשאלה למפקד העוטף. המפקדים החלו להסתבך ולגמגם, אבל גם לאחר הוראת אלוף הפיקוד, בפועל לא אפשרו המפקדים את הלינה במקום בתואנות שונות.

הנס התרחש בתשעה באב. מפקד מחוז ירושלים, שהיה אז לא אחר מאשר ניסו שחם, הגיע לביקור. "הסברתי לו שאני לא יכול לומר לו שלום כי היום תשעה באב, ואז התחלתי לדבר איתו על זה שהיום תשעה באב ושהמשיח נולד בבית לחם. הוא חיבק אותי ואמר: 'שמעתי עליכם. רק אל תביאו לפה נוער גבעות, ואתם יכולים לישון פה'. נדהמנו, בתשעה באב דווקא! מבחינתנו זה היה הישג שאין דוגמתו".

כך, עקב בצד אגודל, התעקשות נוספת ונס מהצד, התקדמה האחיזה של הישיבה במבנה. כך למשל, עם קבלת אישור הלינה, מפקד העוטף שכמובן לא אהב את ההחלטה בלשון המעטה, הורה על מגבלה נוספת: מי שנשארים ללינת לילה צריכים להיות בעלי הכשרה ביטחונית כדי שיידעו לשמור. "הוא נפל על יום לא מוצלח מבחינתו. אני גייסתי ללילות תלמידים שלי ממכון לב ועטרת כהנים. הוא בא, הראיתי לו את הבחורים: זה מ"פ בסיירת גבעתי, זה טייס, ההוא ממגלן. זה היה סייעתא דשמיא שאלה הבחורים שבאו באותו יום. שאלתי אותו: אתה רוצה שהסמל שלך ידריך אותם?...".

הציון עמד לא פעם בפני תקופות ביטחוניות קשות: השלכת מטענים, אבנים, ירי ועוד. איך אתם בישיבה חוויתם את ההתמודדות עם הטרור מכיוון בית לחם?

הרב אלקסלסי מקדים ומספר על קבוצת בנות מצווה, בהן ביתו, שעמדו פעם סמוך לחומה בציון כדי לצייר עליה ולהנעים את חזותה, ובאותו רגע נחת מטען בדיוק לחצר בה שהו. במקרה אחר, אישה הרה שנותרה לבד באחת הדירות, נבהלה מפיצוץ אדיר כאשר מטען נחת על מנוע המזגן ממש מחוץ לדירה. בחלונות עצמם ניתן לראות סימני ירי מתקופות שונות שעבר הבניין. "הייתה תקופה של מטענים לפחות פעמיים ביום, או ילדים שזרקו אבנים כל יום בשעות הצהריים כשחזרו מבית הספר", הוא מתאר "כשיש תסיסה זה מורגש גם כאן. אבל בזכות הקשר של הישיבה עם הגורמים הביטחוניים, המפקדים יצרו אבטחה מלאה במקום".

הצעד המשמעותי ששינה את המציאות הביטחונית, היה כאשר כוחות הביטחון העבירו את קו החזית מפנים המתחם אל צידה השני של החומה, בתוך בית לחם. "הצבא העביר את מרכז הכובד לצד השני של החומה, ומרגישים את זה. בלימת האבנים נעשית משם". הרב אלקסלסי גם טוען כי למעשה בזכות הנוכחות של הישיבה במקום, השתפר מצבם הביטחוני של כלל המתפללים המגיעים לציון, שכן הצבא שינה מדיניות בזכות התושבים.

אישור הלינה במקום היה המהפך המשמעותי. משם כבר יכלה הישיבה להתקדם אל קיום של שבת, חג וימים נוראים במקום, ולבסוף כניסת המשפחה הראשונה, ובעקבותיה המשפחות הנוספות שכולן נמנות על צוות הישיבה או אברכיה. "לגורמים שיושבים למעלה אין פנאי לחשוב על הדברים ולבדוק אותם, לכן זה צריך לבוא מלמטה".

איפה לומד הנכד של גנדי

בשעות הלילה אפשר לגלות תלמידים בעלי ייחוס מיוחד שלומדים בישיבת בני רחל, שחזותם חרדית או חסידית, לא בדיוק דמות התלמיד האופיינית לבית המדרש הזה: מדובר בנכדו של רחבעם זאבי, שאביו חזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב, וגם הוא משתייך לאותה חסידות. לצדו לומד בחור חרדי אחר, שכלפי חוץ דבר לא מעיד על היותו נינו של הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל 'אם הבנים שמחה'. סבו זקנו כנראה לא שיער שנינו יזכה ללמוד תורה בציון המקודש. כיצד הגיעו התלמידים החרדים לישיבה הדתית לאומית? שותפות גורל וכורח המציאות, לנוכח העובדה שהרשויות הרלוונטיות לא מאשרות שהייה במקום בשעות הלילה. בציון עצמו ממוקם מזה שנים כולל חרדי, שהחל מ‑22:30 עד 24:30 צריך לפנות את המקום. כשנודע לאנשי הכולל החרדים כי הישיבה החדשה הצליחה להשיג אישור שהייה בלילה, הם פנו לרב אלקסלסי בבקשה לארח בבית מדרשם את התלמידים שלהם בשעות הללו: "הם ראו שאנחנו נמצאים 24 שעות, וביקשו שהחבר'ה של כולל חצות יוכלו ללמוד אצלנו. אמרתי: אם הם לומדים, בבקשה". כך הצטרפה קבוצה של עשרה לומדים חרדים לישיבה, וכל הצדדים מרוצים מהחיבור הלא צפוי: "יש שם ויכוחים מעניינים", מספר הרב אלקסלסי, שסבור כי "זה גם עושה קידוש השם, בעולם החרדי רואים שאצלנו בישיבה לומדים ברצינות. זה משהו שיכול לקרות רק בזכות ההימצאות בקבר רחל". אדמו"רים רבים גם הגיעו לערוך טישים באולם הישיבה וגדולי תורה מסרו שם שיעורים, אמנם מטעמים טכניים של נוחות, אבל כך או כך – רחל אמנו מחברת בין בניה במקום הזה.

מי שיגיע היום לביקור, יוכל ליהנות מפירות המאבק של ישיבת 'בני רחל': הבניין שהיה בעבר מוסך, מסגרייה, דוכן פלאפל ולאחר מכן מוצב צבאי, הפך לבית דירות משופץ, בו מתגוררות שמונה משפחות ו-22 ילדים, עם משחקייה, דשא ומתקני שעשועים בצל החומה, והכל ברקע קולות הלימוד התוססים של תלמידי הישיבה בבניין. בשבתות, בהן יהודים לא מורשים לשהות בציון, לוקחת הישיבה את האחריות על התפילות במקום, ועורכת קבלת שבת וגם סעודה שלישית בציון עצמו. בשבת האחרונה, לקראת יום פטירתה של רחל אמנו, הוזמנו תושבים מהר חומה הסמוכה להשתתף עימם בקבלת שבת. "ביקשנו אישור מיוחד שייתנו להם להיכנס. הגיעו חמש מאות איש", מספר הרב בסיפוק.

מה התוכניות שלכם לעתידו של המקום?

"אנחנו רוצים לבנות כאן ישיבה חדשה וגדולה, שתאפשר מגורים לכל התלמידים, האברכים והצוות. שהישיבה תגדל ולהגדיל תורה". בנקודה הזו מבקש הרב אלקסלסי להבהיר שהם מוסד נפרד לחלוטין ממוסדות קבר רחל החרדיים, "זה לא אנחנו אלה עם התרומות", הוא מחייך.

עם כל ההתקדמות, אתם לא חוששים מהתקדים שהיה במקום דומה באופיו לשלכם, הישיבה בקבר יוסף? שם כשהיה משבר ביטחוני, המדינה נטשה בסופו של דבר.

"אנחנו יודעים שלמדינת ישראל יש עוד הרבה מה להתקדם בתפיסה מה זה ארץ ישראל. מישהו חלם שיקרה מה שהיה בגוש קטיף? עוד אין מספיק את החיבור לארץ ישראל מתוך חיבור לתורה. אבל אמא רחל מאחדת את כל חלקי האומה. אם רבין, שלא בדיוק היה מחובשי בית המדרש, נשבר מול העניין הזה, אנחנו מאמינים שאין שום כיוון כזה חס וחלילה. אדרבה, המקום הזה ישפיע על אהבת ארץ ישראל כולה".