נשמע יותר טוב בפעם השלישית. צמאה 4
נשמע יותר טוב בפעם השלישית. צמאה 4צילום: אוהד רומנו

למזלו של האלבום צמאה 4, אוסף ניגוני תפילה מחסידות חב"ד, הביקורת עליו נכתבת כמה שבועות אחרי ששמעתי אותו לראשונה (ובשנייה, ובשלישית).

האלבום יצא בתקופת החגים, ואילו הייתי כותב עליו אז - ייתכן שהוא היה סופג ביקורת צולבת. אבל לפני שנסביר למה, נבהיר קודם באיזה אלבום מדובר, לטובת מי שלא שמע את קודמיו והצליח להחמיץ את הקמפיין המאסיבי סביבו.

'צמאה' הוא פרויקט מבית הארגון הבלתי נלאה 'תורת חב"ד לבני הישיבות', שלרוב עוסק בהפצת חסידות בדרכים מקובלות ובעיקר טקסטואליות. לפני שנים אחדות הם החליטו להיכנס לענף המוזיקה, שאומנם לא חסרים בו אלבומים של ניגונים חסידיים בכלל וניגוני חב"ד בפרט, אבל הם החליטו לעשות את זה בענק. הן מבחינת הכמות והמגוון של הזמרים, הן מבחינת החוברת הנלווית שהיא בעצמה כמעט ספר חסידות, והן מצד הסטנדרטים המקצועיים. שלושה אלבומים מושקעים הציבו רף גבוה לאלבום הרביעי, והוא עומד בו בכבוד. מתברר שגם מלאי הזמרים שמתחברים למקורות לא התרוקן, וגם באלבום החדש מככבות פנים חדשות: נתן גושן, אמיר דדון, עידן חביב וקובי אפללו נותנים ביצועים מרגשים, ושלמה גרוניך (שהאלבום יצא עוד לפני עליית שמו לכותרות לאחרונה) מחדש ניגון חב"ד לראשונה מאז "א‑לי אתה", הפעם בדואט עם עקיבא. את אוזני צד במיוחד הביצוע של קובי אוז ל"אשרינו", שממשיך לא רק את מגמת החזרה למקורות של אוז, אלא גם את פועלו לשילובים מוזיקליים בין מזרח למערב.

ואיפה הבעיה? כשהאלבום הגיע אליי בין כסה לעשור ועיינתי ברשימת השירים, חשבתי שזו הזדמנות ללמד את הילדות שלי שירים כמו "כי הנה כחומר" ו"האדרת והאמונה". הבעיה היא שהכלל המחייב חסידים רבים, לפיו אין לשנות אף תו מהניגון האותנטי, אינו חל על המעבד היצירתי והמקורי נאור כרמי. כבר באלבום הראשון הפך כרמי את הניגונים הישנים לשירים ישראליים עכשוויים, והמגמה הלכה והתחזקה, עד שבאלבום החדש יש שירים שהשתנו לבלי הכר. לא מדובר רק בסגנון ומקצב שונים, אלא בשינוי ממשי של התווים והמלודיה. התאכזבתי לגלות שלא אוכל ללמד את הניגונים או ללמוד בעצמי. מי שמעוניין בעצם ההיכרות עם הניגונים, שלא לדבר על היכרות עם האווירה החסידית הקלאסית, ייאלץ לחפש דרכים אחרות.

אבל עבר זמן, והתרגלתי לרעיון של שבירת גבולות הלחן ושחרור מכל מה שמפריע לחיבור בין הניגונים לאוזן הישראלית הממוצעת. למעשה, באלבום הזה נפרצו גם גבולות חב"ד: שני האלבומים הראשונים הוקדשו לרבי מליובאוויטש ולבעל התניא, והשלישי הוקדש לניגוני חב"ד מתהילים. לעומתם, באלבום הזה הקונספט רחב ופתוח – "שירי תפילה", וכלולים בו גם לחנים שנכנסו לחב"ד ממקורות "חיצוניים", מהחזנות ("שייבנה בית המקדש") עד פיוטי המזרח ("עזרני א‑ל חי"). אז מה נשאר אחרי כל השינויים והחידושים? חסידים אמיתיים יענו, כנראה, שזו רק המעטפת החיצונית, והנשמה שבפנים נשארת אותה נשמה. ואולי אותה נשמה היא שהופכת את 'צמאה' לנוגע ומרגש, גם בפעם הרביעית.