נראה שקשה מאוד לומר עוד דבר שלא נאמר על קמפיין #metoo, קמפיין שפרץ לפני כשבועיים והציג גל של תלונות נשים, שגררו תגובות ברשת ומאמרי דעה.
העדפתם של מארגני הקמפיין להתרכז בנשים מפורסמות על פני נשים רגילות מהרחוב, הביאה להאשמת המתלוננות ברדיפת פרסום ולתגובות פייסבוק בנוסח "#גם אני סלב/שחקנית עבר, שמנסה להרוויח עוד 15 דקות תהילה".
מבלי להיכנס למניע של המשתתפות בקמפיין, או של מארגניו, יש טעם לפגם כשפרשת התעללות בילדה בת 13 באשקלון, או עזיבתן של נערות את תנועת הצופים עקב מעשים מגונים, מקבלות כותרת שולית בדף צדדי, בשעה ששחקניות, פוליטיקאיות עבר וסלביות למיניהן זוכות לכזה קמפיין ענק, גם כשמדובר באירועים זניחים שקרו לפני הרבה שנים.
וזה רק חלק מהבעייתיות של הקמפיין, שמטשטש את ההבדל בין התנהגות מינית מוחצנת ובוטה, שאולי ראויה לגינוי חברתי, ובין התנהגות פלילית שמגיעה להטרדה של ממש. הקלות הבלתי נסבלת של התלונה התקשורתית, שבה כל מה שהמתלוננת צריכה זה לטעון להטרדה, לעומת ההליך המורכב שבהגשת תלונה למשטרה, רק מחדדת את השאלה האם קמפיין כזה באמת משנה את המציאות שבה אנו חיים, זו שמצויה מעבר לעשיית הכותרות.
האם הצפה של סיפורים לא מביאה בסופו של דבר דווקא לירידה בערכם, בבחינת כמות על חשבון איכות? האם הקמפיין הזה לא נתפס בעיקר כטרחני, בכייני ומתיש?
גם אם לא בטוח שקמפיין #metoo באמת יביא להפחתת ההטרדות, הוא כן גורם להשחרת גברים באשר הם. ריבוי האשמות שזהות הנילון בהן היא ערטילאית, מביא לכך שהדמות התוקפנית נתפסת כדמות הגבר האולטימטיבי. כך גם ההתייחסות בחלק לא מבוטל מהווידויים האלה לכל מחווה של חיזור או יוזמה רומנטית כאל הטרדה מינית. בנוסף לכך, זה מגדיל את נפח התלונות, מה שיוצר תחושה של יותר גברים מטרידים ממה שבאמת יש בפועל.
ואולי התגובה הכי מוצלחת הגיעה דווקא מהיציע, כפי שזה תמיד, בטוקבק שהעלה גולש בשם ישעיהו שלמון למאמר דעה על הקמפיין. "זה שיש רוע בעולם", הוא גורס, "לא אומר שהעולם רע. הרצון לגרום לנו להרגיש רע ביחס לעולם ולחברה בה אנו חיים, הוא סוג של רוע כזה".