1
אם בוחנים באופן אובייקטיבי את נתוני הפתיחה של המשבר הפוליטי שפרץ כאן במוצאי שבת ואת נתוני הסיום של אותו משבר בדיוק, עולה במלוא עוזה השאלה הפשוטה: למה? מה עמד מאחורי כל הדרמה המיותרת הזאת?
כדי שלא תחשבו שאני סתם נטפל לליכודניקים יקרים, תרשו לי לנתח רגע את הנתונים. שבת נכנסה עם ההסכמות הבאות: החוק האוסר על המשטרה להמליץ על הגשת כתבי אישום בסיום חקירה ("חוק ההמלצות") יעלה להצבעה במסלול הרגיל של חקיקה קואליציונית, ואם יזכה לרוב בוועדת השרים לענייני חקיקה יזכה לתמיכת הקואליציה. מנגד, הדיון ב"חוק הצרפתי", זה שאוסר על חקירת ראשי ממשלה בתקופת כהונתם, יידחה בחודש במטרה לגבש הסכמות סביב הנוסח, זאת מאחר שמדובר בתיקון לחוק יסוד, תיקון הדורש הסכמה קואליציונית רחבה. עכשיו, לאחר שהסתיים המשבר, נחשו מהן ההסכמות שעל פיהן הוא הסתיים? ניחשתם נכון – בדיוק אותן ההסכמות. חוק ההמלצות יעלה לדיון במסלול הרגיל, והחוק הצרפתי יחכה כרגע לעת מצוא.
לאור זאת כאמור צריך לענות על השאלה מה בעצם הוביל את כל המשבר הזה, ואת התשובה, כנראה, צריך לחפש לא במישור הקואליציוני אלא במישור הפנים-מפלגתי של הליכוד. ביום שני השבוע נרשם אקט חריג מאוד בסיעת הליכוד. נתניהו איננו מהנדיבים במחמאות לאנשים הפועלים סביבו. הוא בטח לא ממהר לגבות את חברי הכנסת והשרים של הליכוד סתם כך. ועל רקע זה בלטה במיוחד ההתייצבות של ראש הממשלה לצידו של מצית המשבר, יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן. נתניהו, שבעבר עקץ את ביטן ואמר "לפעמים הוא עוזר לי יותר מדי", העניק לו הפעם גיבוי מוחלט. "אני יודע שלחברים מעת לעת יש הצעות ויש ביקורת וזה לגיטימי, אבל אני חושב שכולנו יודעים שדוד מוביל את הקואליציה ביד רמה, בדרך יוצאת מן הכלל, ואנחנו מחזקים אותך ועומדים מאחוריך - תודה לך!". ההתייצבות הזאת באה כתגובה למתקפה של כמה שרים בליכוד, ובראשם זאב אלקין, על ביטן, שמצאה את דרכה לעמוד השער של 'ישראל היום'. המתקפה על ביטן, מתקפות הנגד והחלטתו של נתניהו לבחור צד הם כולם ביטוי לקרב האיתנים המתנהל בתוך מפלגת השלטון.
הרקע לקרבות הפנימיים בליכוד הוא הידיעה שכשליש מחברי הסיעה הנוכחיים ימצאו את עצמם מחוץ לכנסת הבאה. המתמטיקה הליכודית היא פשוטה: במקומות הריאליים ברשימה הארצית יש כ‑20 מקומות. חברי כנסת מכהנים רשאים להתמודד רק ברשימה הארצית. מאחר שבסיעה הנוכחית ישנם 30 חברים התוצאה הסופית היא שבאופן ודאי עשרה מהח"כים הנוכחיים יישארו בחוץ, מה שמאוד מלחיצה את חברי הסיעה. העובדה שלרשימה הארצית יכולים להתווסף גם מתמודדים מבחוץ עם סיכוי ריאלי, כדוגמת גדעון סער, רק מקשה עוד יותר על המאזן. הלחץ, אגב, גבוה במיוחד אצל אלו שבקדנציה הקודמת בקושי השתחלו לרשימה הארצית, ואצל אלו שבקדנציה הקודמת נבחרו במחוזות, והבחירות הקרובות תהיינה טבילת האש הראשונה שלהם במשחק של הגדולים. זו הסיבה, בין היתר, שהליכודניקים משקיעים המון בפוליטיקה פנים-מפלגתית, גם אלו שנמצאים לכאורה בתפקידים מרכזיים, כדוגמת השרים הבכירים או יו"ר הכנסת. כולם עושים פוליטיקה, נושמים את השטח, ומקפידים גם על פרופיל תקשורתי גבוה.
אבל עבודת שטח וראיונות עיתונאיים זה כנראה לא מספיק, וכך באה לעולם המלחמה על ליבו של היו"ר. יותר ויותר חברי כנסת בליכוד עסוקים חלק ניכר מזמנם בניסיון להשתחל לרשימת המומלצים של ראש הממשלה ואנשיו בפריימריז הבאים. ואיך עושים את זה? אחת השיטות היא מפגני ראווה של נאמנות לנתניהו. ביטן, אגב, הוא הליכודניק הבולט ביותר בתחום. שימו לב על אילו נושאים בחר ביטן להצית משברים קואליציוניים מרים - התאגיד והחוק הצרפתי. מה הצד השווה שבהם? ניסיון לקלוע כמה שניתן לטעמו האישי של נתניהו. ועד מתי נמשיך לראות את המאבקים הפנימיים בליכוד משפיעים על הפוליטיקה הארצית? מן הסתם עד הבחירות, או לפחות עד הפריימריז.
2
צופה פני עתיד
מנכ"ל בתי הדין הרבניים, הרב עו"ד שמעון יעקבי, יצא השבוע בהצעה מעניינת ומקורית: לכנס את הוועדה לבחירת דיינים ולבחור 27 דיינים, לא פחות. זאת במטרה לאייש את כל התקנים הפנויים במערכת וכן את אלו שעתידים להתפנות עד שנת 2020. משמיעה ראשונה זה אולי נשמע רעיון קצת מוזר, לבחור דיינים לתקנים שעדיין לא התפנו, אבל אם מקדישים לכך מחשבה שנייה זה נשמע כבר פחות מוזר. נתחיל מכך שבחירה לתקן שעוד לא התפנה מיושמת בפועל בוועדה לבחירת שופטים. כך נבחרו בראשית 2017 ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, כאשר שניים מהם הושבעו לתפקידם רק השבוע, כשהשופטים גו'בראן ונאור פרשו, חודשים רבים לאחר אותה בחירה. הוועדה בחרה והוועדה קבעה מתי כל שופט נכנס לתפקידו.
ועדיין, לבחור היום את מי שייכנס לתפקיד ב‑2020 נשמע קצת יותר מוזר. בשביל להסביר את ההיגיון מאחורי זה, צריך לזכור את השוני באופיין של הוועדות השונות. הוועדה לבחירת שופטים מתכנסת תמידים כסדרם, ארבע עד שש פעמים בשנה. בכל כינוס כזה בוחרת הוועדה כמה עשרות שופטים לתפקידים השונים. הוועדה לבחירת דיינים לעומתה, התכנסה בפעם האחרונה לבחירת דיינים לבתי הדין האזוריים בשנת 2015. לפני כן התכנסה הוועדה לצורך בחירת דיינים לבתי הדין האזוריים ב‑2011, ב‑2007 וב‑2002. בבית הדין הגדול, נזכיר, הוועדה חששה לגעת במשך שנים, עד שבית הדין פשוט התרוקן לחלוטין. רק אז, בלחץ בג"ץ, היא נאלצה להתכנס ולבחור כמי שכפאה שד. מצב דומה מתרחש כעת, כאשר כבר זמן מה שיש מספר לא מבוטל של תקני דיינים "פתוחים" הממתינים לאיוש, אולם יו"ר הוועדה, השר יובל שטייניץ, נמנע מלכנס אותה ולבחור דיינים.
ברקע שיתוק הוועדה עומדת מלחמה בין הסיעות החרדיות על מימוש הסכם הרוטציה בוועדה, והחשש שניסיון לממש את הרוטציה יביא לאובדנו של כיסא הח"כ החרדי בוועדה. את המחיר משלמים כמובן קודם כול הנזקקים לשירותי בתי הדין, כמו תמיד.
3
המדורה שמעולם לא הייתה
לעובדי חברת החשמל יש חשמל חינם ולעובדים בתקשורת יש תקשורת חינם, כך נוהג היה להתלוצץ מי שהיה איש תקשורת ולאחר מכן ח"כ ושר, השר המנוח אורי אורבך ז"ל. אין דרך אחרת להבין את העיסוק הבלתי נתפס של התקשורת הישראלית בפיצול ערוץ 2 ושינוי אפיקי השידור של הערוצים המסחריים בממירי הטלוויזיה. ערימות השמאלץ והנוסטלגיה שנחתו על הצופה הישראלי משתוות רק לאלו שאנחנו חווים בימי עצמאות עגולים במיוחד - 50, 60 ובקרוב 70.
השמחה שבכל זאת מלווה מבחינתי את פיצולו של ערוץ 2, נובעת מהתקווה לירידה ברמת היומרה. במשך שנים ניכס לעצמו ערוץ 2 את המעמד של מדורת השבט, כשהוא מעדיף לשכוח ולהשכיח את השבטים שלא מצאו מקום מסביב למדורתו - חרדים, ערבים, ימניים, דתיים ועוד. כעת, עם הפיצול, האופי של השידורים אולי לא ישתנה, אך יש לקוות שלפחות היומרה המוגזמת תרד קצת. במקומה, תרשו לי להיסחף על כנפי הדמיון, אולי נראה קצת ענווה וקצת הבנה מהו מקומה הנכון של התקשורת בחברה. לו יהי.
*** הפינה הכלכלית ***
עלה-ורד
כמו במחזוריות קבועה, חזר אלינו השבוע הוויכוח הקבוע בין שר האוצר לבנק ישראל בסוגיית הפחתת המיסים. התפקידים במחזה החביב הזה כתובים כידוע שנים מראש. האוצר, שבראשו עומדת דמות פוליטית שמעוניינת כמובן להיבחר מחדש, גם אם לאו דווקא לאותו התפקיד, תומך בהפחתת מיסים. לעומת זאת בנק ישראל, שאיננו חייב דין וחשבון לאזרח הקטן, לא אוהב הפחתות מיסים, גם כאשר לפחות לכאורה הכסף בהחלט קיים בקופה.
הטריגר לפרוץ הוויכוח השבוע היה הדיון בממשלה אודות התוכנית התקציבית לשנים הבאות. מדינת ישראל, בצעד אחראי מאוד ועל כן בלתי אופייני, יצרה לעצמה מנגנון של תכנון תקציבי לטווח הבינוני. לא עוד התחייבויות עתק על חשבון העתיד וכיבוי שריפות מדי חוק הסדרים. הסידור החדש הוא שכל התחייבות תקציבית רב-שנתית חייבת להסתדר עם מקורות התקציב הרב-שנתיים. אם לתוכנית מסוימת יש כסף השנה אבל אין כסף בעוד שנתיים, כבר עכשיו צריך להחליט מהיכן יבוא הכסף בשבילה בעוד שנתיים. לרגל כל העניין הזה מכונסת ישיבת הממשלה ובה דנים, ובהמשך גם מחליטים, על התוכנית התקציבית לשנים הבאות.
ישיבה שכזו כונסה כאמור השבוע, ובה השתתפה גם נגידת בנק ישראל, מתוקף תפקידה על פי חוק כיועצת כלכלית לממשלת ישראל. הנגידה, ד"ר קרנית פלוג, הסבירה בישיבה למה בעת הזאת אסור להוריד מיסים, למרות שהצטבר כסף בקופה. ראשית, פלוג ביקשה להזכיר מהיכן הגיע הכסף בקופה - עסקת מובילאיי שייצרה למדינה הכנסה נאה מאוד ממיסוי, וכללי מיסוי חדשים שנועדו לגרום לחברות פרטיות לא לדגור על רווחים ולחלק דיבידנדים שחייבים כמובן במס. שני מקורות ההכנסה הללו הם יפים, אבל לא יציבים. מה שהגיע השנה בכלל לא בטוח שיגיע בשנה הבאה. מיסים, לעומת זאת, קל להוריד וקשה להעלות. אם בשנה הבאה ייווצר חור בקופה, ופלוג הסבירה למה ייווצר החור, יהיה קשה מאוד להעלות מיסים כדי לסתום אותו.
פלוג התעקשה שלא מדובר באפשרות רחוקה. לפי ניתוח הנתונים, מרבית הסיכויים הם שלא יהיה מנוס מהעלאת המיסים בחזרה. ואם תאמרו "לא נורא, שיורידו מיסים עכשיו ויעלו אחר כך", אז גם על כך יש לפלוג תשובה. מדיניות מיסים זיג-זג מזיקה לכלכלה יותר מהתועלת בהפחתת מס זמנית. באוצר כמובן מפחדים פחות מחלוקת הכסף. ממילא עד שיצטרכו להעלות מיסים, אם וכאשר, כבר יתחלף מן הסתם השר ויחד איתו רבים מבכירי משרדו.
לתגובות: shlomopy@gmail.com