ראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה יצחק רבין
ראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה יצחק רביןצילום: חיים צח / לע"מ

הבמה הציבורית הממלכתית של עצרת יום הזיכרון ליצחק רבין נוצלה השנה (אולי נכון יותר לומר: גם השנה) כדי לתקוף, להשפיל ולבזות את היריב הפוליטי.

יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, תקף בארסיות את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל והאיש שהציבור בישראל נתן בו את אמונו ומסר לידיו את ניהול המדינה.

מעל לבמת הנואמים בהר הרצל, באוזני בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון בישראל, ערך יובל רבין השוואה בין התנהלותו האישית והציבורית של יצחק רבין לזו של נתניהו, לגנותו של האחרון.

הדברים שנאמרו שיקפו נקודת מבט מאוד סובייקטיבית והתעלמו מעובדות מפורסמות ומתועדות (דוגמה קטנה, אחת מתוך רבות: "גם כשהיה חשוף לגלי השנאה הנוראים ביותר, הוא היה ראש ממשלה של כולם", אמר רבין הבן, כאילו שכחנו את ההתבטאות המתנכרת של אביו על כך שהוא קודם כול אחראי לביטחון של 98 אחוזים מהעם – לא כולל המתנחלים). אבל גם אילו היו הדברים נכונים, לא יכולה להיות שום הצדקה לביזוי של ראש ממשלת ישראל במסגרת של טקס ממלכתי.

יותר משיובל רבין ביזה את נתניהו הוא ביזה את מדינת ישראל, את ממשלת ישראל ואת הציבור בישראל שבחר בנתניהו לראש ממשלתו.

גם בחלוף 22 שנה, אפשר להבין את הכאב הגדול ואת הכעס של הבן שאביו נרצח. אבל אם הוא לא מסוגל להתבטא באופן שראוי לטקס ממלכתי, יתכבד נא ויפרוק את כאבו על הרצח ואת תסכולו על הכרעת הבוחר הישראלי באירוע פרטי. ההתכתשות הפומבית הזאת אינה לכבודו של הטקס, של המדינה שמטעמה הוא נערך ושל הנרצח שאת זכרו הטקס אמור לכבד. ואם יובל רבין לא מבין את זה לבד, כדאי שמישהו יסביר לו. לכאורה אין מתאים מהנשיא ריבלין, שלאחרונה מבטא בנאומיו דאגה לכבודה של הממלכתיות, מלקרוא את רבין הצעיר לסדר. זה לא חייב להיות בפומבי, אפשר בשקט בצד. אבל משום מה יש לי הרגשה שריבלין לא יעשה את זה.

דווקא בנימין נתניהו הוכיח בגרות ואורך רוח, כאשר בהמשך היום מעל בימת הכנסת הגיב לדבריו הקשים והבוטים של רבין ג'וניור ברוח פייסנית ומאחדת. אז גם אם הקולות שנשמעים ביום הזה ממשיכים להיות מלווים באקורדים צורמניים, אפשר להתנחם בכך שהמחנה הלאומי הוא זה שנמצא היום בעמדה שממנה אפשר לגלות נדיבות של מנצחים.

היסטוריה ואינדוקטרינציה

יש בשביל מה לבוא למרכז רבין בתל אביב. בתצוגה הקבועה שם, המכונה "המוזיאון הישראלי", מוצג סיכום היסטורי מקיף למדי של פרשיות מרכזיות בתולדות מדינת ישראל. התצוגה שמה דגש על קונפליקטים ודילמות שאיתם התמודדו לאורך השנים מוסדות השלטון בישראל והחברה הישראלית, תוך מתן ביטוי לעמדות הצדדים השונים. זוהי המסגרת, שבתוכה אפשר למצוא ריכוז נדיר בהיקפו של מסמכים ותעודות, תמונות וסרטים שמתעדים אירועים שונים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מכיוון שהתצוגה שוזרת את תולדות חייו של יצחק רבין עם תולדותיה של מדינת ישראל, התקופה ההיסטורית שמכוסה בה מתחילה בשנות העשרים של המאה הקודמת ומסתיימת בשנת 1995, שנת הירצחו. מטבע הדברים, התצוגה מבליטה באופן מוגזם את מקומו של יצחק רבין בהיסטוריה של המדינה. יש גם משהו מאולץ בתצוגה היסטורית שמתחילה ומסתיימת בהתאם לשנות חייו של אדם מסוים, גם אם מדובר בראש ממשלה שנרצח. אבל גם אם היינו רוצים לראות בתצוגה תקופות נוספות, זו לא סיבה לא ליהנות ממה שיש. מה גם שבלי המוטיבציה של ההנצחה לרבין, ספק אם מישהו היה טורח ליצור את האוסף העשיר והמתבקש הזה.

בזמן האחרון מנסה מרכז רבין, בניהולה של בת המנוח וחברת הכנסת לשעבר דליה רבין, להביא אליו את הציבור הדתי-לאומי. מנין באה היוזמה הזאת? אפשר להיות אופטימיים ולקוות שזה נעשה מתוך רצון אמיתי וטהור להידברות, הבנה ופיוס. אפשר להיות חשדנים (ויש סיבה להיות חשדנים) ולהעריך שהפנייה באה מתוך שאיפה להשפיע על הגרעין האידיאולוגי הקשה של המחנה הלאומי ולעשות לו אינדוקטרינציה, או סתם מתוך אינטרס להרבות מבקרים במקום ולא לוותר מראש על פלח אוכלוסייה גדול.

ואולי הכוח המניע הוא בעיקר שני סרוגים מוכשרים ונמרצים, שבעבר שימשו יועצי תקשורת של שרים מהמגזר, ובשנים האחרונות מנהלים משרד יחסי ציבור שמחפש לקוחות חדשים. לקראת יום הזיכרון לרבין הפיצו יחצ"ני המכון סקר שהם יזמו בקרב הציבור הדתי-לאומי, שתוצאותיו מלמדות על מידה רבה של נכונות בציבור הזה לבקר במרכז רבין, ועל האמון שרובו נותן בכוונותיהם הטובות של מנהלי המרכז. מכיוון שלרוב הציבור הדתי-לאומי אין מידע ממקור ראשון על אופי הביקור במקום, הנתונים הללו מלמדים בעיקר על עבודת יח"צ טובה מול עיתונאי התקשורת המגזרית.

בעקבות הפצת הסקר הוציא השר אורי אריאל, ממובילי המחאה נגד הסכמי אוסלו בכובעו דאז כיו"ר מועצת יש"ע, הודעה לתקשורת ובה קריאה למנהלי רשתות החינוך הדתי ומוסדותיהם "להיענות לדרישות הדור הצעיר, כפי שמתבטא היטב בסקר, ולאפשר ביקור במוזיאון ושיח חינוכי בעקבותיו". ואתה שואל את עצמך האם שר החקלאות החליט להתערב בשיקולים חינוכיים של מנהלי מוסדות הציונות הדתית, או שהוא בעיקר רוצה לעשות טובה לדובר שלו לשעבר.

כל זה טוב ויפה, או לפחות נסבל, אלמלא החלק האחרון של התצוגה, שעוסק בתקופה של הסכמי אוסלו ובמאבק נגדם. כאן מוצג, בסדר מוזיאוני מוקפד, המסר השמאלני המאשים המוכר עד לזרא, שמופץ מהיום שלמחרת הרצח ועד היום. לפי התרשמותי בביקור בתצוגה לפני כשנה, המסר הלא מוסתר שמקבלים המבקרים במקום כורך את כל ההתנגדות להסכמי אוסלו בחבילה אחת ותחת הגדרה אחת: הסתה. באופן לא מפתיע, הרושם שמתקבל מהתצוגה הזאת הוא שאני ואתם וכל מי שפעלו באמצעים דמוקרטיים ראויים נגד התהליך העקוב מדם יהודים של הסכמי אוסלו אשמים בהסתה, ולכן בעקיפין גם ברצח. זהו המסר שאליו נחשף כל מבקר במקום, בסיוע מימון ממלכתי של מדינת ישראל. וכאשר מגיעים למקום ילדי בתי ספר שעוד לא נולדו בזמן הסכמי אוסלו ורצח רבין, זוהי המנה האחרונה שטעמה נותר בפיהם ביציאתם מן המקום.

הציונות הדתית מוזמנת אפוא לבקר בבית שבו המארחים שלה יפנו כלפיה אצבע מאשימה וישללו ממנה את זכות המחאה הלגיטימית, גם כאשר היא מרגישה נפגעת והערכים שלה נרמסים. אסור להשלים עם המסר הזה, שאת מחירו שילמנו ועודנו משלמים בניהול מחאה מרוסנת ומעוקרת שלא הצליחה לבלום את הרס ההתיישבות, לא בגוש קטיף ולא במאחזים. לציונות הדתית אסור למחול על כבודה ולשתוק מול האצבע המאשימה והמשמיצה המופנית אליה. את מחיר נמיכות הרוח הזאת שילמו גם אנשים שנרדפו על לא עוול בכפם וריצו חודשים של עבודות שירות רק משום שניהלו מחאה דמוקרטית לגיטימית. תשאלו את משה פייגלין, שגם היה מנוע בגלל זה מלהתמודד לכנסת במשך שנים.

אז מה עושים? אם הציבור הדתי-לאומי מכבד את עצמו, הוא לא צריך להיענות להזמנה למקום שמשמיץ ותוקף אותו, גם אם רוב הדברים שמוצגים בו הם בעלי ערך. מערכת החינוך הדתי יכולה להתאחד בדרישה מהנהלת המוזיאון לשנות את החלק האחרון בתצוגה, או שתלמידי החינוך הדתי ידירו את רגליהם ממנה. אדרבה, בזאת ייבחנו אם הם באמת מחפשים הבנה ופיוס, או שמטרתם לנצל נטייה לחיבוטי נפש וביקורת עצמית כדי לזרוע בלבול ומבוכה.

ומי שבכל זאת מחליט ללכת לשם, כדאי שיבוא בגישה ערנית וביקורתית. וככל שמדובר באנשים צעירים, כדאי לצרף אליהם מדריכים מנוסים, בעלי גישה השקפתית מתאימה ובעלי ידע, שיוכלו לאזן את המסר המוטה של התצוגה. אם הנהלת המוזיאון תתנגד להדרכה מלווה מהסוג הזה, זו תהיה סיבה נוספת לחשוד בכנות כוונותיה.

לתגובות: [email protected]