שאול דה מלאך
שאול דה מלאךצילום: ירון שיין

אותם שעוד זוכרים את הרצח מכירים את התחושה ששררה אז לפיה נפל דבר בישראל - מאורע החורג מגבולות הכאן ועכשיו. מדוע עד היום נושא זה ממשיך ומטלטל את המדינה?

מפעל ההתנחלות (והסכמי אוסלו) יושבים במדויק על קו תפר עדין שהחזיק וחיבר פלגים השונים. הרצח והתהליך שקדם לו פער חור בחברה הישראלית ופרם את הסולידריות והשותפות בין המחנות.

המחלוקת גילתה אי הסכמה עמוקה הרבה יותר, היא הציפה את אותה מורכבות רדומה בפניה ניצבה הציונות עוד מראשיתה – הרצל רצה להקים מדינה מודרנית חילונית אך הבין שהמקום היחיד אליו יצליח לשכנע את עם ישראל לעלות הוא ארץ ישראל. הרצל חלם על מדינה דמוקרטית משיקולים מעשיים, בעוד העם התפלל למדינה יהודית משיקולים דתיים. החיבור שהחל עוד בימי הרצל בין הציונות ליהדות, הגיע לנקודת מבחן. למרות שהניסוח הומצא רק בעשרות השנים האחרונות – יהודית ודמוקרטית, הוא היה "נעדר – נפקד" כבר בהתחלה. הבגד הציוני נתפר משני חלקים– עתיק וחדש, יהודי וישראלי, ולמעשה כולל שני מרכיבים שונים - דתי ולאומי.

רצח רבין הוא הר געש החושף התפרצויות עומק של חיכוך לוחות טקטוניים, הנעים כל אחד במסלול ובכיוון עצמאי (ההתנתקות, ילדי תימן, המאבק על הגולן והויכוח על מעמד בית המשפט כולם רעידות משנה של תזוזת הלוחות).

במקום להבין את השונות, נכפה זיכרון הרצח כחיבור למורשת השלום מה שהעמיק את המגמה. הדרת ציבורים רחבים משייכות לפרק זה בהיסטוריה הרחיבה את הקרע. כך הפך במשך עשרים השנים האחרונות הויכוח על זיכרון הרצח לנקודת חיכוך נוספת, עם ישראל של כור ההיתוך הלך ונפרם לשבטים.

לא ניתן לאחות את הקרע, על ידי טיפול קוסמטי של צד זה או אחר. ניסיון לכפות ולהכריח את הצד השני סופה לייצר נזק בטווח הארוך. אנו מקדמים ומובילים דיאלוג ומפגשים בין התנועות השונות, אך רק בתנאי שהם מגיעים מתוך כבוד ומאפשרים לכל צד לעמוד על הייחודיות שלו.

בשנתיים האחרונות קמה "האסיפה הישראלית". בתחילה, לקחנו בה חלק על מנת לאחות ולתפור את הקרעים. אלא שלצערנו הרב גם אם העטיפה חדשה, הדיבורים והרעיונות זהים והובילו אותנו כבר יותר מפעם אחת אל עברי פי פחת.

מגילת היסוד של מספרת באופן שיטתי רק צד אחד בסיפור ודורשת קבלה והסכמה ל"ערכי יסוד" (יחפש המשתתף ויבדוק את תוכנה). תורת ישראל מופיעה בה רק כ"אבן הראשה" לתפיסות הומניסטיות, נביאי ישראל מוזכרים כמייסדי עקרון ה"שוויון ללא הבדל דת גזע ומין" והכרעת הרוב במחלוקת כפופה לעקרונות מוסר כלליים (מולם מוצג התהליך שהוביל לרצח – ההסתה והגזענות מימין). כל ניסיון לפתוח לדיון ולהרחיב את היריעה, נענה בשלילה - אלו היסודות להסכמה המשותפת של כולנו, קבלו, או עזבו.

יש לכבד את הבחירה לטשטש עקרונות מורכבים בשם האחדות, אך האחריות לאחות את הקרע (כתנועה נקיים טקסי זיכרון!) מחייבת שלא לטשטש ולייצר אחידות, אלא לברר, להעמיק להסביר ולייצר אחדות. אסור לוותר על ערכי היסוד שלנו בשם חגיגת אחידות ריקה.

טשטוש זה לא בלבד שלא מקדם את איחוי הקרעים בחברה, אלא מסיג אותנו שנים לאחור. ההתיימרות להתקרא האסיפה הישראלית ולדבר בשם "כל שבטי ישראל" תוך הכפפת סדר היום לצד אחד במפה ממשיכה דפוסים מוכרים של כור היתוך מונוליטי.

במצב זה שותפות שלנו הינה עלה תאנה ומכירת עמוד השדרה הרעיוני שלנו. לא נאפשר בשם האחידות לטשטש את קו התפר בין שני ה"עצים", אשר רק אם יַחבְרוּ יחד יהוו את האסיפה הישראלית.