רבנים בולטים בציונות הדתית השתתפו אמש (ראשון) ב"ישיבת הכנה" לקראת הפגישה הצפויה מחר עם הרמטכ"ל בנושא פקודת השירות המשותף.
על פי הדיווח בגלי צה"ל, בישיבה עלתה הצעה לקרוא לתלמידי הישיבות והמכינות לא לצאת לקורס קצינים, ומיד צץ הויכוח המתבקש, האם לקריאה כזו תהיה משמעות או לא.
התשובה היא כמו תמיד: כן ולא, או במקרה הזה: לא וכן.
למה הכוונה? ובכן, בניגוד לאיומים המקובלים מצד כל מיני "מומחים" להדתה בצה"ל כדוגמת פרופ' יגיל לוי, לחיילי צה"ל הדתיים אין ככלל "שני מפקדים". זה לא עובד ככה. ראשי הישיבות, ועוד יותר ראשי המכינות, לא שולטים בשאלה מה יעשו תלמידיהם ובוגריהם בזמן שירותם בצה"ל. החברה הדתית לאומית לא מחנכת לציות עיוור לרבנים (למרות שיש מי שחושב שזה המצב ויש גם מי שרוצה שזה יהיה המצב) ובשטח אכן אין ציות כזה.
לכן, גם אם הרבנים יקראו פומבית לתלמידיהם לא לצאת לקורס קצינים לא נראה ירידה מיידית משמעותית במספר היוצאים לקורס קצינים (ירידה תהיה, אבל היא תהיה שולית). זו, אגב, הסיבה שלהערכתי גם לא תהיה קריאה מפורשת כזו, בגלל שהרבנים הם אנשים מאוד חכמים ויודעים היטב עד היכן ידם מגעת.
מנגד, אי אפשר להתעלם מהשפעות העומק של המציאות הנוכחית על יחסי הציונות הדתית וצה"ל. אם הזרם המרכזי של רבני הציונות הדתית "יקרר" את יחסו הנוכחי לצה"ל, והתהליך מתרחש לנגד עינינו, אזי תוך כמה שנים נראה גם שחיקה במוטיבציה של הנוער הדתי לאומי לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל. זה לא יקרה מייד, ולא יורגש באופן בוטה בשום נקודת זמן, אבל זה יחלחל וישפיע באופן משמעותי לאורך זמן.
ובהקשר הזה צריך לומר, שאם אני מעריך נכונה והמגמה הזו אכן תלך ותתחזק, לא מדובר בהכרח במגמה בעייתית. הרוח המיליטריסטית בציונות הדתית בשניים-שלושה העשורים האחרונים היא מוגזמת מאוד. הכנסתה לפרופורציות תהיה לברכה הן לציונות הדתית והן לצה"ל.