כולנו יודעים שציורי ילדים מהווים מקור רב משמעות לאיבחון מצוקות והלכי רוח שעוברים על הגיל הרך. בספר חדש 'פענוח ציורי ילדים' מספר ד"ר יונתן שתיל, פסיכולוג ילדים ומשפחה, על שיטת הגרפו-דרמה שפיתח.
"רבים מודעים היום לכך שהילד מבטא את עצמו בציורים וניתן ללמוד הרבה על הילדים מתוך הציורים. השיטה הזו שפיתחתי במיוחד מתייחסת לילדים שמציירים ציור, מגיל 5-6 ומעלה, ציורים עם תוכן עמוק יותר".
"עבדתי עם ילדים שהתנסו עם התמודדות קשה כמו מחלה קשה, גירושין, אלימות וכו', שאלתי את עצמי עד כמה מה שהילד עבר בא לידי ביטוי בציורים שלו", מסביר ד"ר שתיל ומפרט אודות שיטת הניתוח שפיתח. "לקחתי ציורים שבהם נראה שהילד לא שירבט אלא השקיע, שבאמת ביקש להביע את עצמו.
''הסתכלתי בציור של ילדה וראיתי שהוא נראה כמו הלוגרמה בתלת ממד, כאילו יש בציור עוד שכבת עמק. בחנתי את המבט על הציור וראיתי שחלק די גדול מהציורים הללו הוא בתלת ממד ואנחנו לא רואים זאת, כי בניתוח הרגיל לא מבחינים בכך".
על השאלה אם הילדים מציירים במודע ציור בעל עומק תלת ממדי או שמדובר בציור שטוח שמקבל פרשנות נוספת על ידי המטפל, משיב ד"ר שתיל ואומר: "בחלק ניכר מהמקרים הילד לא מודע בעצמו לממד העומק של הציור ולחוויה שחווה לדוגמא במחלה שעבר. הוא יתקשה לבטא את הדברים במילים, אבל בציור הדברים יבואו לידי ביטוי".
דוגמא לכך הוא מוצא בציור של עץ עם הרבה עלים שהגזע שבו נמשך וחוצה את העץ וממשיך כלפי מעלה, "אם אסתכל על זה בממד הנוסף אראה שהעץ הוא למעשה דומה ללב גדול עם חורים והגזע המתמשך הוא מעין סכין שמונחת עליו. הילד לא היה מודע לזה אבל המסר הוא שכולי לב אבל סכין גדולה, סכין מנתחים, חותך אותי". ציור זה היה ציורו של ילד שהיה חולה במחלת לב, עובדה הקושרת בין מצבו לבין הניתוח שביצע ד"ר שתיל בציור ובמניעים שהובילו לציורו, גם אם הילד אינו מודע לכך.
"זו שיטה שבה אני כמסתכל על הציור רואה את ממד העומק של הציור, אבל גם מוסיף אלמנטים שממחישים את הדבר, מעין פרשנות יצירתית. לדוגמא, ילד היפראקטיבי שהתנהגותו קשה בכיתה ובבית התחיל לקחת כדורי ריטלין וזה מרגיע אותו. השאלה שלי הייתה איך הוא חווה את השינוי. הוא צייר ציור מאוד עשיר ומורכב של סופרמן כשבאמצע תנועה משונה לצדדים והבגדים מונחים באופן מוזר.
''במבט תלת ממדי אני רואה שהדמות כאילו עפה והאוויר מנפח את הבגדים והידיים מוכנות לבלימה, ואני מוסיף לו בדמיוני מצנח, והמשמעות היא שאני סופרמן שנוחת למטה להפוך להיות ילד רגיל, ועם זאת הוא מאבד משהו מהיכולות שלו".
האם כל זאת לא תלוי בהכרח בפרשנותו של המטפל המתבונן ואולי פחות במצבו האמיתי של הילד? ד"ר שתיל משיב ואומר כי אכן הדברים מהווים פרשנות, אך בניגוד לניתוח רגיל של ציורי ילדים המבקשים ללמוד על יכולותיו של הילד, מצבו הרגשי והאינטליגנציה שלו, בניתוחי הציורים שהוא מבצע המידע הבסיסי על מצבו של הילד והטראומה שעברה עליו ידועה מלכתחילה.
"הפרשנות והפיענוח בגרפו-דרמה נעשה לא כניחוש של מי הוא הילד, אלא שקודם יש לי את המידע על הילד, אני יודע מה עבר עליו. כך קורה בכל איבחון פסיכולוגי. קודם אוספים מידע על הילד ואחר כך מבצעים את האיבחון בדרך למידע פנימי אודותיו. השאלה שאני שואל אותה היא שונה מהשאלה ששואלים בפיענוח רגיל של ציורי ילדים.
''בדרך כלל שואלים מה אני יכול ללמוד על הילד, מצב רגשי, אינטליגנציה ועוד. השיטה שלי היא הסתכלות מעט שונה, היא שואלת מה הילד מספר לי בציור על החוויה שהוא חווה בתקופה הזו. את המידע על החוויה הזו לא תוכל לקבל ממקור חיצוני, כך אתה שומע אותו ממש".
ואכן, מסכים שתיל ש"יש כאן מידה של פרשנות", והוא מספר: "עם עוזרות הוראה שלי ניסיתי לתהות איך הן מפרשות דברים ללא תלות בפירוש שלי. יצא לנו פירוש מעט שונה. אולי הילד לא צונח ממצנח אלא נופל או קופץ. פירוש הדבר שיש פתיחות לפירושים שונים אבל ההבנה היא דומה".
עוד נשאל ד"ר שתיל אם יתכן ופערי הרקע בין המטפל לבין הילד גורמים לפרשנות שונה של הציור. שתיל משיב שאכן "נכון, אבל אני משתדל גם להיות קרוב לרקע של הילד, להכיר את הרקע הזה. אני לא הולך מתוך עולם המושגים שלי אלא מתוך עולמו של הילד, אם הוא מגיע מתוך חינוך דתי אפרשן בהתאם ואם בציור זו ילדה טועה בין עצים אולי זו מעין כיפה אדומה".
"בספר יש הרבה דוגמאות שכאלה ולמסתכל נראה שיש כאן פרשנות שהיא משהו דמיוני ואולי תלושה, אבל כשבהמשך כשרואים את הפיענוח למקרה של הילד, ולמה שקרה עם הילד בעקבות הפרשנות, רואים תגובה טובה. זה חוסך בתהליכים ומגיעים קרוב יותר אל השיפור".