לשנות את החוק. שי וזאן
לשנות את החוק. שי וזאןצילום: יח"צ

בזה אחר זה מובלים בימים האחרונים ידוענים לכיכר העיר ומוקעים על מעשי הטרדה שביצעו לפני לא מעט שנים בנשים שעבדו עימם. נראה שהשמות אלכס גלעדי, חיים יבין וגבי גזית הם רק ראשיתה של רשימה שעוד תתארך. בפנייה לשרת המשפטים מבקשת יו"ר תנועת 'שווים שונים', הילה שי-וזאן, תמיכה בהצעתה לתיקון חוק ההטרדות המיניות.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עמה כדי להבין את תוכנו של התיקון במסגרתו תוכפל תקופת ההתיישנות לתלונה על הטרדות מיניות ל- 14 שנים, ומנגד בתום אותו פרק זמן, חשיפת שמו של אדם המואשם במעשים אלו הן בכלי התקשורת והן ברשתות החברתיות תהיה עבירה פלילית.

"השיח יצא מפרופורציות כי אין גבול. אני שומעת אנשים שאו שהופכים את זה ללעג וקלס, לבדיחה גדולה, או לאנשים ששואלים לאן נגיע. הצעת החוק הזו נועדה לשקף את הצורך בכל הנוגע לעבירות מין, חוק ההתיישנות לא משקף זאת. החוק הוא 7 שנים ולאחר בחינה מקיפה של הנושא הגענו למסקנה שצריך להאריך אותו ל-14 שנים, תקופה כזו תאפשר לנפגעים ולנפגעות זמן ארוך יותר כדי להגיש תלונה ולתת עדות".

בדבריה מדגישה שי-וזאן: "שלא ישתמע לשני פנים, אנחנו בעד מיצוי הדין עם מי שביצע עבירות בתחום הזה, אבל מנגד צריך לתחום את השיח בגבול מסוים. הגבול הזה אומר שאחרי 14 שנה לא יהיו משפטי שדה. משפטי שדה שאנחנו רואים היום, אחרי 30 ו-40 שנה או כאלה שנפטרו מהעולם ולא יכולים להתגונן, זה שיח שלא עושה לנו טוב כחברה. זה רק ממצב את האווירה המלחמתית של נשים כמותקפות והגברים כתוקפים. השיח הזה מסוכן לחברה הישראלית וחייבים להחזיר את השיח הזה לפרופורציות".

על דבריה אלה נשאלה שי-וזאן מדוע נכון להרחיב את חוק ההתיישנות ל-14 שנים, שהרי הגדרת חוק ההתיישנות ל-7 שנים נקבעה על מנת לאפשר איסוף ראיות, גביית עדויות וכיוצא באלה, מה שלא ניתן לעשות במרחק זמן גדול.

"המציאות מלמדת שלנפגעות תקיפה מינית לוקח יותר זמן מאשר עבירות רגילות שחוק ההתיישנות עליהן נקבע ל-7 שנים, כי החוויה הנפשית היא מאוד עמוקה והעידו על כך פסיכולוגים רבים. לפעמים לוקח שנים ארוכות עד שנפגע עבירה לקבל חוסן נפשי להתמודד עם חשיפת העבירה. לכן אנחנו חושבים ש-7 שנים לא משקף את מה שרצוי שיהיה".

באשר לניהול טכני של תיקי חקירה אחרי תקופה ארוכה, אומרת שי-וזאן כי "גם היום ניתן לראות בשדה המשפט עבירות עם התיישנות שהמשטרה עדיין לוקחת בהן עדויות כדי לקבל מושג לגבי מה שהתרחש וכדי להקיש על התנהגותו של אדם. עם האמצעים הטכנולוגיים הקיימים ניתן לנהל חזיתות כאלו גם במרחק של 10-12 שנים".

"הגבול הוא 14 שנה, אבל לפעמים אחרי 14 שנה העדות תילקח כרקע או כעדות אופי או בחינה של עבירות נוספות שמתרחשות שלא בתקופת ההתיישנות, אבל לא ייפתחו דיני שדה. היום חורצים גורלות בפייסבוק או האינסטגרם או גוגל. זו תופעה פסולה שהורסת אותנו מבפנים".

עוד נשאלה שי-וזאן אודות חלקה השני של ההצעה שלה, מדוע נכון לטעמה לא לאפשר את חשיפת שמו של אדם שחטא, לכאורה, יתכבד ויתבע דיבה אם הוא משוכנע בחפותו.

"בהרבה מהסיפורים שנמצאים על סדר היום אנשים לא זוכרים את האדם ולא את הסיטואציה, וקשה מאוד להתגונן מול משהו שלא זוכרים. חלק מאנשים באמת לא זוכרים ולא מדובר בשקר. בנוסף, זה אמנם פופוליסטי לומר ההיפך, אבל צריך לומר את האמת שיש נורמות חברתיות שהיו לפני 30 ו-25 שנה ולא ניתן לבחון אותן על פי הנורמות הנוכחיות. לכן מצד אחד חובתנו כחברה לאתר את הפוגעים והתוקפים ולמצות איתם את חומרת הדין, אבל מצד שני מוטלת עלינו האחריות לתת גבולות לשיח, שלא נחלק את החברה לשני מחנות של תוקפים ונתקפות. זו דיכוטומיה לא בריאה שיכולה לכרסם בנו מבפנים".