אפילו איתן, התלמיד הכי טוב בכיתה, הוציא את לוח השנה שלו והראה למורה עד כמה החודש הזה עמוס בפעילויות.
חיים צעק שמלבד המבחנים ושיעורי הבית הרגילים, התחיל גם חודש ארגון, דידי הוסיף שאין מצב שהוא מוותר על הפעילות בסניף, וחנן, שבכל יום יש לו מיליון חוגים, פשוט התחיל לבכות.
המורה מיהר להרגיע את הרוחות. הוא הבטיח שיוותר על המבחן, אבל במקום זה נתן לנו עבודה. כל תלמיד צריך לספר, על גבי שלושה עמודים לפחות, מה יבחר לעשות אם יקבל יום חופש. המורה הדגיש שזה לא סתם יום בו לא יתקיימו לימודים, אלא שזה יום חופשי מכל מחויבות שהיא. לא צריך את עזרתנו בבית, אין פעילות חברתית שנקבעה. כלום. יום פנוי למה שאני רוצה.
את הדרך הביתה עשיתי מהורהר. מה באמת הייתי רוצה לעשות ביום שהוא כל כך חופשי?! אני לא חושב שאי פעם היה לי יום כזה. חשבתי להתייעץ על זה עם אמא. נכנסתי הביתה והיא עמדה במטבח, סביבה ההמולה הקבועה: הסירים מבעבעים על הכיריים, מכונת הכביסה סוחטת, ואמא שוטפת כלים ביד אחת, מערבבת את תכולת הסיר ביד שניה, תוך שהיא צועקת לאחותי שתשב להכין שיעורים.
"אמא, מה היית עושה אם היית מקבלת יום חופשי, בו אין לך מחויבות כלפי אף אחד?", שאלתי. היא העיפה בי מבט, חייכה ואמרה: "הייתי מסדרת את ארון הבגדים שלך. יש שם בגדים שמזמן היינו צריכים לפנות, ובהחלט הגיע הזמן להוריד את בגדי החורף מהמחסן". התשובה שלה שימחה אותי. ביום חופשי שלה היא דואגת לי, אבל רגע... המורה אמר שזה יום חופשי מכל מחויבות לאחרים. ניסיתי להוציא מאמא תשובה טובה יותר, אבל היא רק הוסיפה עוד מטלות בית ("לעצב מחדש את הסלון", "לסייד את פינת האוכל") ולא נתנה לי תשובה אמתית.
ניסיתי לשאול את אבא. הוא בדיוק הגיע מהעבודה. מיד הוא התחיל למנות את כל המשימות שאין לו זמן לבצע "לקחת את האוטו לטיפול, להיפגש עם הבנקאי, לתקן את הצנרת באמבט, לסייד את פינת האוכל", בקושי הצלחתי לעצור את השטף, ולומר שזה יום חופשי לחלוטין. מכל מחויבות. אבא השתתק. הסתכל לרגע על אמא שהביטה אליו, מוקפת בעשייה במטבח, ואמר: "אולי מנהל שיחה שקטה עם אמא. ככה בלי הפרעה".
מצחיקים המבוגרים האלה. נותנים להם חופש והם מבקשים את הדברים הכי פשוטים. נראה לי שאני הייתי נוסע לים. או ללונה פארק. חשבתי לרגע על הכיף שיהיה לי שם. אבל היה משהו חמוץ במחשבה. איך אפשר ליהנות באמת כשאני יודע שאמא עמוסה במטלות ואבא נקבר בעבודה. אפילו זמן לדבר בלי הפרעה אין להם. ניסיתי להיזכר מתי ראיתי אותם משוחחים בלי שמישהו מאתנו הגיע עם איזו בקשה או שאלה שהפסיקה את השיחה שלהם. הבילוי בים פתאום פחות קסם לי. רדיפה אחרי עוד מתקן בלונה פארק היה נראה חסר טעם.
באותו רגע ידעתי מה אני רוצה לעשות ביום החופשי שלי. נכון שלפי ההוראות של המורה זה יום ללא מחויבויות לאחרים, אבל אם אני בוחר לדאוג שלהורים שלי יהיה זמן, זו לא מחויבות. זו בחירה. חבל שאין באמת יום כזה, שבו יש חופש מוחלט.
"רואי, מה אתה חולם?!", הפתיעה אותי רז פתאום. "עוד מעט שבת! יש הרבה מה לעשות. תתארגן מהר, יהיה לך מספיק חופש ורוגע לחלום בשבת".