שמונה שנים יותר מדי

"שבת שלום, אזכרה שמונה שנים לפטירתה של בת. יום ו', 10.11 בית עלמין ירקון, ואחר כך בבית המשפחה. אין צורך לאשר או להגיב".

ככה נפתח יום שישי שעבר, כשאני עומדת במטבח ומקלפת ירקות לסלטים. שמונה שנים שאני מקבלת את אותה ההודעה, באותו הנוסח, וכל פעם מחדש זה כמו בוקס לבטן. כמובן שהגבתי. "עומדות לי מלא קללות על הלשון כרגע. אני עדיין לא חיה בשלום עם רוע הגזירה", כתבתי הודעה בחזרה. השתיקה מהצד השני של הווטסאפ אמרה הכול. ההכנות לקראת שבת במטבח זה הזמן שלי לעשות סדר במחשבות. כשהידיים פועלות כמעט על אוטומט, המוח רץ למחוזות לא פתורים, מנסה להחזיר היגיון לכל מיני נקודות בחיים.

אז שאלתי את עצמי למה אני לא מצליחה להשכין שלום בתוכי עם המוות של בת. הבטתי בהודעה, והבנתי. שמונה שנים. שוב התקלה באמונה. האמת, לא חשבתי שייקח כל כך הרבה זמן עד שהמשיח יחזיר אותה.

בת הייתה אשתו של החבר הכי טוב של בעלי, ובזכות החן שלה היא הפכה לחברה קרובה. הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בחתונה של חבר משותף. היא פשוט התיישבה בכיסא לידי ואמרה "אהלן, מה עניינים?", או משהו אגבי אחר בסגנון. "או, בחורה כלבבי", חשבתי. בלי גינונים של נימוסים, בלי מנסה לעשות רושם על החבר'ה שמרכלים עליה כבר חודשיים. פשוט היא, נטולת פלברות, התאימה לי כמו כפפה ליד.

מהר מאוד היא ושקדי, הבת שלה מהנישואים הראשונים, השתלבו היטב בחיינו. עברנו הכול יחד. הריונות, לידות, חופשות, שמחות ובעיקר ימי הולדת. כשבעלי ואני התחלנו לחזור בתשובה, שום דבר לא השתנה. אהבה נשארת אהבה. חברות נשארת חברות. הדבר היחיד שהשתנה זה תעודת הכשרות במסעדות שבהן חגגנו. אפילו שזו הייתה תקופת ההתעוררות הרוחנית שלנו בבית, וייתכן, ואני לא מודה בדבר, שהפכנו לקצת בלתי נסבלים ואביסלע מסיונריים, חן ובת קיבלו את ה"דליקה" שלנו על ה' כחלק מהעסקה. גם כשזה כלל את הפרישה שלנו מטיולי שבת, את שיעורי התורה שקיימנו בבית, וגם את הנדנוד ההולך וגובר שלנו שהם ימסדו את הזוגיות שלהם כדת משה וישראל.

ואז הכול השתנה. בת חלתה במחלה הארורה, יימח שמה וזכרה במהרה בימינו, אמן. חן ובת הגיעו אלינו, התיישבו והודיעו שהגיעה הבשורה והיא מרה. הפרוגנוזה לא טובה. יצאנו כולנו למלחמה. מבחינתנו, לא הייתה אופציה אחרת חוץ ממפלה ניצחת של האויב הפולש. אני נכנסתי לשתי מלחמות. בראשונה הפסדתי. את השנייה בקושי שרדתי. זו הייתה מלחמת אמונה פנימית חזקה, שלא נתנה לי מנוח הרבה שנים. בלב אמרתי שננצח את הרופאים. שהם לא מבינים כלום. יש בורא אחד והוא יכול להפוך עולמות ברגע. מה זה בשבילו לרפא אותה?

שינסתי את כל האמונה ואת כל כלי המלחמה שהיו לי באותו הרגע. קמתי בבוקר וכיסיתי את ראשי. זהו, חשבתי לעצמי, כשבת תהיה קירחת מהכימו, היא לא תהיה היחידה שהולכת עם מטפחת. אני אהיה לצידה, מכוסה מבחירה, ושכל הזכויות מהדבר הלא פשוט הזה ילכו לרפואתה. כל שישי התפללתי עליה בהפרשת חלה. בכל קברי הצדיקים התחננו לרחמים. ביקשנו ברכות מכל הרבנים. אפילו הצלחנו לשכנע אותם להתחתן. קיוויתי שזה ישקשק שערי רחמים. ואני, התפללתי ללא סוף, בשאגות בכי, של מישהו שחרב מונפת על צווארו, שרופא-חינם יציל אותה. "לא אמרת שיש כוח לתפילה? לא אמרת ששער הדמעות לא ננעל לעולם?", שאלתי את אבא רחמן ללא הרף. "תעשה משהו כבר... תציל אותה בבקשה. תראה את גדולתך. תחולל ניסים גלויים. בבקשה".

תישאר בת 36

מצד אחד זו הייתה תקופת עבודת השם באתגליא מוחלטת. הרגשנו אותו יתברך מלווה אותנו יד ביד בתהליך התשובה. ומצד שני, חושך גדול, הרגשת היעלם מוחלט של ה' בכל פעם שחזרה תוצאה שאומרת שהמחלה ממשיכה לדהור ללא רחמים. הדיסוננס הזה בין מציאות מצליפה לאמונה שעוד רגע הכול יתהפך לטובה, קרעה אותי לגזרים. כל יום שעבר, כל טיפול קשה שהיא עברה, שבר לי את הלב. אולי זו הייתה תחושת של כוחי ועוצם ידי שנתנה לי להאמין שכוח התפילה שלי יכול להפוך דינים, אולי זו הייתה תמימות האמונה בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאני מקווה שעד מאה ועשרים תמיד אני אתפלל, באותה העוצמה, מתוך אמונה תמימה שמילים יכולות לשנות סדרי עולם.

יום לפני שהיא נפטרה נכנסתי אליה למיטה. חיבקתי אותה. "תעשי את מה שבאת לעשות", אלו היו המילים האחרונות שהיא אמרה לי. השכינה הייתה מעליה. היא כבר ידעה. עשיתי לה וידוי, אמרתי קריאת שמע ולחשתי לה פרקי תהילים באוזן. ככה נפרדנו. היא הלכה לשלום, להבריא בעולמות אחרים, ואני נותרתי מרוסקת מצער וסדוקה אמונית.

לפני חודש סימסתי לחן: "אני מתגעגעת אליה. אבל תדע שאין יום שאני לא מאמינה, באמונה שלמה, שהיום אם בקולו נשמע, היא תחזור אלינו". הוא ענה בסקפטיות: "את טועה. חבל". עניתי: "לא, אני לא. אתה תראה. בקרוב ממש". ואז התחלנו לפנטז יחד מה יהיה לה להגיד על השיפוץ שהוא עשה בבית. איך היא תתעלף מכמה שהבנות גדולות ויפות. הזהרתי אותו שאולי הוא מתבגר כמו כולנו, אבל כשהיא תחזור הולכת להיות לו אישה בת 36, אז כדאי שישמור על הגזרה. "חוזרים באותו גיל שנפטרים?" הוא שאל. "לא יודעת. נחכה ונראה".

אז אני מחכה. ואף על פי שמתמהמה, מחכה לו ולה, בכל יום שיבואו. נכון. לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן. אבל כל יום שעובר מקרב אותו אלינו. וכשבן דוד סוף סוף יבוא, בת פשוט תתיישב על הספה ותגיד: "אהלן, מה עניינים? מה הפסדתי?" או משהו אגבי בסגנון. במהרה בימינו אמן.

דגים עם תפוחי אדמה

ממשיכה בגישתי - שלושה רכיבים, שלוש דקות הכנה ויש לכם דג מושלם לשבת. במקור, ג'סיקה מכינה את המתכון עם דגים שלמים. אני עושה אותו עם דג מפולט כדי שהילדים לא יסתבכו עם עצמות.

חומרים:

2 דג דניס שלם או מפולט

5 תפוחי אדמה שטופים היטב

2 בטטות שטופות היטב

מלח

שמן זית

מעט טימין

אופן ההכנה:

פורסים דק במג'ימיקס או במנדולינה את תפוחי האדמה והבטטות (אין צורך לקלף).

מניחים על נייר אפייה בתבנית של התנור. מזלפים את שמן הזית ומוסיפים מלח, ומערבבים עם הידיים כדי שהירקות יהיו עטופים היטב בשמן.

מכניסים לתנור מחומם על 230 מעלות טורבו לפחות לחצי שעה. הופכים מדי פעם בעדינות, עד שהמסביב של טבעות הירקות יקבלו השחמה וסימני צלייה (בואו נהיה כנים, אף אחד לא אוהב תפוח אדמה לבן ופולני).

כשהירקות רכים ושזופים, מניחים מעליהם את הדג. מזלפים מעט שמן על הדג, מלח ומעט טימין.

מחזירים לתנור לשבע דקות, אם מדובר בפילה, או ל-25 דקות לדג שלם.

למי שרוצה לחמם על הפלטה, מומלץ להניח מכוסה על כלי שני ולא ישירות על הפלטה, כדי שהדגים לא יתייבשו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com