נקודות של אור

השנה היא 2048. זה עתה הסתיימו חגיגות המאה לקום המדינה, הבמות פורקו, הפארקים התרוקנו ונוקו, עשן הזיקוקים התנדף ובמרכז הארץ חוזרים לשגרה - שגרת הפקקים והעומס בכבישים, כשפתרון לא נראה באופק.

זקני לוד עוד זוכרים כיצד כשאפליקציית ווייז הראתה זמן נסיעה משוער של 2:15 שעות ל‑15 הקילומטרים בין תל אביב ללוד, היה מדובר בתמונת מצב חריגה. היום זוהי שגרת יומם. חמישה מיליון כלי רכב על הכבישים, 17 מיליון תושבים בישראל הקטנה, כשמתוכם במרכז הארץ - משולש ירושלים, תל אביב וחיפה - מתגוררים לא פחות מ‑12 מיליון בני אדם.

מחירי הדיור באזורי הביקוש שוב טיפסו בשנה האחרונה, וזאת למרות שבתחילת השנה הצהיר שר הבינוי והשיכון בפעם המי יודע כמה על הפשרת קרקעות חקלאיות, הפעם בין רחובות למזכרת בתיה, ושיווק של עוד כמה עשרות אלפי יחידות דיור בין ראשון לציון ליבנה. אך הביורוקרטיה הישראלית ממשיכה בשלה, וגם המשווקים האופטימיים ביותר מעריכים שיעברו עוד שש או שבע שנים עד שהדייר הראשון יוכל להיכנס לביתו.

הנגב והגליל, שהיו פעם עתודות הקרקע של המדינה, הפכו לג'ונגל שבו שולטים קרוב למיליון בדואים. הערבים בצפון הארץ עברו את רף המיליון וחצי תושבים, וחלקם הגדול מתגוררים כיום גם בכרמיאל, בחצור הגלילית ובצפת - ערים שנחשבו לערי הדגל של ייהוד הגליל. תוכנית מחיר למשתכן שהייתה תוכנית הדגל הממשלתית כעשור וחצי, נקברה כבר מזמן לאחר מחאת הדיור שכללה הפגנות סוערות שטלטלו את ישראל השברירית, עד כי המחאה החברתית ב‑2011 הפכה לזיכרון מתוק.

"אף אחד לא מבין את המשמעויות של מה שיהיה פה בעוד 30 שנה", אומר רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת ההתיישבות 'אור', שחוזה את תמונת המצב העגומה שתוארה לעיל, באם ישראל תמשיך להתנהל בהתאם למגמותיה הנוכחיות. "בשנת 2048 יחיו במדינת ישראל כ‑17 מיליון תושבים. ואם היום אנחנו סובלים מיוקר מחיה ומחירי דיור גבוהים, מה שיהיה בעוד 30 שנה הוא לא פחות מקטסטרופה. היום יש במדינה יעד בנייה של 40 אלף יחידות דיור בשנה, צריך להגיע ל‑80 אלף כדי להגיע ליעד האמיתי. ומי מכין עוד 3.5 מיליון משרות ל‑30 השנים הקרובות? זה מה שנצטרך. מי מתכנן את תוכניות התחבורה והכבישים לעוד שלושה עשורים? הכול יהיה פקק אחד גדול עם זיהום אוויר מטורף. אנחנו צפויים להיות מדינה קטנה, צפופה, עם יוקר מחיה. מה שבשבעים שנה עשינו, צריך להכין שוב בתוך 30 שנה", קובע פלמר, "ואת זה לא רק אני אומר, אלא 20 פרופסורים מהבכירים במדינת ישראל, כל אחד בתחומו, שמאשרים את הנתונים הללו וחתומים על התוכנית שאנחנו מציעים".

פלמר ממשיך בתחזית הקודרת, גם ביחס לחלוקה הדמוגרפית: "מתוך 17 מיליון תושבים, יגורו בין נצרת לקריית גת 13 מיליון, עוד מיליון וחצי ביהודה ושומרון, בעוד שכ‑4 מיליון בלבד צפויים להתגורר בנגב ובגליל. או במילים אחרות: הנגב והגליל, שמהווים 75 אחוזים משטחה של ישראל, יאכלסו רק 25 אחוזים מהתושבים. מדינה שלמה תהיה תלויה במרכז כלכלי אחד - תלות שתיצור פערים ואובדן כולל באיכות החיים של כולנו".

למה?

"אלו שיגורו בפריפריה יהיו במצב הסוציו-אקונומי הכי נמוך, כשחלקם הגדול לא נמנה על אוהדי ישראל. אם היום לתנועה האסלאמית עוד קצת קשה, ב‑2048 היא תחווה פריחה מטורפת. מי ירצה לגור בגליל או בנגב? אבל מצד שני, מי ילך לצפיפות של המרכז?". פלמר סבור שבמדינת ישראל מתרחשים דברים דרמטיים שמשנים סדרי בראשית, אבל אף גורם לא נערך לתת מענה. "באין חזון ייפרע עם", הוא מצטט ממשלי, "ככל שאנחנו נבוא עם חזון שמנצל את המצב הזה ורואה בו הזדמנות ולא משבר - נצליח. רגע לפני שהתנועה האסלאמית משתלטת, רגע לפני שהחרדים מתבצרים לגמרי בעמדתם, רגע לפני שהניכור בין המרכז לעיירות הפיתוח הופך לאל חזור, אנחנו אומרים: בואו ננסה לעשות אחרת".

בשנת 2002 הקים פלמר יחד עם כמה חברים את תנועת ההתיישבות 'אור', שנחשבת היום לאחד הגורמים המרכזיים ביישוב הנגב והגליל. מאז שנוסדה הקימה התנועה תשעה יישובים חדשים לאחר תקופה ארוכה - ארוכה מדי - שבה לא הוקם אף יישוב חדש בישראל. בין היישובים שהקימה אור אפשר למנות את סנסנה, כרמית, גבעות בר, מצפה אילן, מרחב-עם, באר מלכה ועוד, כשבמקביל מוקמים קרוב ל‑100 מבני ציבור ופארקים חדשים ביישובים, מושבים וערים בפריפריה על ידי התנועה. התנועה גם פועלת לחיזוק יישובים, גרעינים וערים באמצעות עבודה שוטפת מול הממשלה, העלאת הנגב והגליל לסדר היום הציבורי, הכוונת תקציבים לפרויקטים שונים בנגב ובגליל ושותפות בייזום שדולת הפריפריה בכנסת. עד היום עברו בזכות התנועה יותר מ‑40 אלף תושבים לנגב ולגליל, והיא גם הקימה בבאר שבע מרכז מבקרים 'שער לנגב' ובו כל המידע על האפשרויות שעומדות לטובת החלוצים.

בטיסה מפולין נולדה תנועה

רוני פלמר (41), בכור לארבעה אחים, נולד בפתח תקווה להורים תל-אביבים, אב מהנדס תעשייה שניהל חברות ואם יועצת חינוכית. מילדות לא ממש הסתדר עם מערכת החינוך הדתית והוא נשלח החוצה מכל מסגרת. "בכל פעם שאבא היה חוזר מאסיפת הורים, הוא היה מיואש. כל אותן שנים אמרו עליי שאני ההוא עם הפוטנציאל, אבל בשלב כלשהו גם את זה הפסיקו לומר. בסוף איכשהו התקבלתי לטכנולוגי בבר-אילן, והנושא נמצא עד היום בוועדת חקירה, כיצד זה קרה", הוא אומר בחיוך.

במהלך ילדותו עברה המשפחה להתגורר כשנתיים בנווה צוף. שם הכיר את אודי פוגל הי"ד, שהופך להיות חברו הטוב ומאמץ אותו חברתית למרות פער הגילים ביניהם. "בשבעה אמרתי להוריו שאני חייב לאודי הרבה".

בגיל 17 מתרחשים שני דברים שישנו את חייו: הראשון, תדיראן תקשורת נרכשת ב‑1999 על ידי קונצרן הענק ECI Telecom. אביו, שבאותם ימים מכהן כסמנכ"ל החברה, מבקש להוציא מהעיסקה שתי חברות בת שהיה ממקימן. הוא מוצא משקיעים ומחליט שהחברות יועברו האחת לנגב והשנייה לגליל. סטף ורטהיימר מקים באותם ימים אזור תעשייה ביישוב עומר, ובאחד הלילות מתבקש רוני על ידי אביו להצטרף לנסיעה לדרום כדי לפקח על העבודה. "לא היה אז כביש שש, אלא כביש מפותל. אנחנו נוסעים בכבישים לא כבישים, וכשמגיעים למקום אבא אומר לי: פה יקום אזור תעשייה והתרומה שלי תהיה כמה מאות עובדים".

כמה חודשים אחרי כן הוא יוצא למסע בפולין עם שבעה מחבריו הקרובים וחוזר אדם אחר. "שם זה התחיל רשמית", נזכר פלמר, "במטוס חזרה החברים מבינים שמשהו מוזר בי. אני מוצא את עצמי אומר: 'כשנחזור לארץ נקים ארגון בשם "אור" ואנחנו נעשה משהו לארץ ולעם שלנו - נהפוך את המדינה למקום שהכי טוב לגור בו'. מה הארגון הזה יעשה? עדיין אין לי שמץ של מושג. אבל שם אני נועל את הכיוון של החיים שלי למקום של עשייה ולא של עסקים. יש לי בעירה פנימית שמשהו לא קורה נכון במדינה וכל יום שעובר זה בזבוז זמן שלי, אני חייב להתחיל". בתחילה המשפט הופך לבדיחה, אך ככל שעובר הזמן מבינה החבורה שאולי דווקא 'אור' יכולה להיות הדבק שיחבר ביניהם לעוד שנים רבות. עד היום שומרים החברים על קשר הדוק.

ארבע שנים אחר כך מסיים פלמר את שירותו הצבאי ביחידת אגוז, וכשכל חבריו לפלוגה מתכננים את הטרק במזרח, הוא נפגש עם החבורה ומשכנע אותם לעשות טרק כאן - דווקא בישראל. השביעייה עוברת לגור ביישוב עצמונה ומתחילה להסתובב בארץ ולאסוף מידע, תוך כדי לימוד תורה ועבודה חקלאית. "היינו יוצאים כל פעם ליום-יומיים, פעם ברגל ופעם בטרקטורון, ופוגשים אנשים. חרשנו את המדינה גם ברמת ה'קום והתהלך בארץ' וגם הכרנו מאות אנשים מכל גוני האוכלוסייה. הכותרת הייתה לחפש משהו לחיבור האוכלוסייה בישראל, ליצור אחדות ולגעת בכל תחומי החיים. רצינו לפתור את בעיות החינוך, החברה, התרבות, הבריאות, הכלכלה, הביטחון האישי, צמצום הפערים, תדמית ישראל בעולם ומה לא. אבל במקום זה מצאנו פחדים, פסימיות וייאוש בכל מקום שהגענו אליו".

בפגישה מכרעת הבינה החבורה שהכיוון הוא התיישבות בנגב-גליל, והיא אינה רק יעד אלא אמצעי לכל המטרות. הם מחליטים להתחיל בנגב, אבל שלושה מבני החבורה פורשים. "אומרים לנו 'תקראו לנו בחנוכת היישוב', ואנחנו נשארים ארבעה: אופיר פישר, ניר בלושטיין, זאביק יעקובוביץ' ואני", אומר פלמר, "היום מתוך החבורה ארבעה גרים בנגב, שלושה במודיעין ושניים שעוד עובדים בתנועת אור (רוני ואופיר), אבל כל השבעה מעורבים".

איך מתחילים?

"אנחנו קמים למחרת ואומרים: 'טוב, הולכים להקים יישוב'. חיינו בסרט טוטאלי. ההורים מתחילים להיות מודאגים", הוא אומר. "בוואקום שנכנסנו אליו באמת לא היה כלום. המדינה בכלל לא הייתה בכיוון של יישוב הנגב והגליל, תנועות הקיבוצים והמושבים לא מתפקדות, הסוכנות היהודית לא מעניין אותה נגב-גליל, החטיבה להתיישבות משקיעה ביו"ש, ואנחנו ארבעה חבר'ה צפונבונים מפתח תקווה ורעננה שאומרים: שלום, באנו להקים יישובים חדשים בנגב. התגובה הייתה 'עופו לנו מהעיניים'. לא הבינו מה אנחנו רוצים. מצאנו את עצמו ממש כמו החלוצים של פעם".

בשלב מסוים הדלתות מתחילות להיפתח. הראשון שמאפשר להם הצצה אל העולם החדש הוא שמוליק ריפמן ז"ל, ראש מועצת רמת נגב שנפטר לפני כמה חודשים. "יצאנו לשטח כדי להיפגש עם אנשים בתקופה שאין ממש אינטרנט או פייסבוק. היינו נכנסים למשרדי מועצות אזוריות בנגב ודופקים בדלת של ראש המועצה, ואז מגלים שכדי להצליח צריך להיות חוצפנים, כי השאלה מי אנחנו בכלל לא רלוונטית. היינו צריכים לשחק אותה יודעים ומבינים גם כשאנחנו ממש לא, כי אחרת לא הסתכלו עלינו. למדתי שכשיש רצון לעשות משהו, זה תלוי רק בנו. בסוף בסוף, צריך לקפוץ מהצוק ולצאת לדרך ופתאום דברים החלו להיפתח. היינו המומים".

אבל כפי שדברים נפתחו, כך הם גם נסגרו. "היינו במצב שבו כל יום דברים מתרוממים לרמה של הנה הצלחנו, ושעה אחר כך מתרסקים ליאללה מתקפלים וחוזרים הביתה לפתח תקווה. התחילו להילחם בנו כל הגופים הכי כבדים על הקמת היישוב 'חלוקים' - תנועת הקיבוצים, המושבים, תושבים ממשאבי שדה ורביבים שלא היו מוכנים שיגיעו לפה דתיים שישתלטו לנו", הוא מתאר. "מלחמות ממש. ואם זה לא הספיק, גם חבר המפד"ל יוסקה שפירא האגדי, שהקים יישובים רבים, מרים אליי טלפון ואומר שהוא בכלל מייעד את הקרקע לטובת עולים מדרום אפריקה. הראש שלנו בכלל לא נמצא בכל המלחמות. מה אנחנו מבינים בפוליטיקה. בפגישות שהיו לנו עם ראשי התנועות הוותיקות צחקו עלינו בפנים ואמרו לנו: לא תקום תנועת 'אור'. הבנו שנכנסנו למאבק איתנים על קרקעות ומשאבים ואנחנו משחקים במשחק שאנחנו לא מבינים את הכללים שלו. אבל זה היה אולי המזל שלנו. אני בטוח שהרבה התחילו כמונו והתייאשו, כי הכוחות ממול הם אדירים".

את אדמות היישוב חלוקים החבורה לא קיבלה, אבל אז מגיעה הישועה מכיוון אחר. "אריק שרון עשה חוג בית לאנשי עסקים אצל מוטי זיסר ז"ל. חבר משפחה של מוטי סידר לנו פגישה כמה דקות לפני שחוג הבית התחיל, וסיפרנו לשרון שהחלטנו להקדיש את החיים שלנו לנגב ולגליל. 'חיכיתי לכם 15 שנים, אנחנו נעשה את זה ביחד', הוא אמר לנו. '15 שנה המדינה יצאה להפסקה מהנגב והגליל. אתם לא מבינים מה אתם עושים - אבל אתם מחדשים את כל העשייה הזאת'". שלושה חודשים אחר כך הוקם היישוב הראשון סנסנה, על גבול הקו הירוק בין חברון לבאר שבע, עם ליווי צמוד של יהודה דובדבני, אז ראש אגף ההתיישבות במשרד הביטחון, וצביקי בר חי, שבממשלת נתניהו הראשונה שימש כעוזרו של אריק שרון ובאותם ימים כיהן כראש מועצת הר חברון.

ב-1999 רוני נישא לענבר, אותה הכיר עוד לפני הצבא, והשניים הם הראשונים שמקימים את ביתם בסנסנה. "המשכנו להקים יישובים, ובכל התקופה הזאת הכנו תוכניות אסטרטגיות - לא ידענו שקוראים לזה ככה - אבל הגענו למסקנה שחייבים להביא לנגב עוד 600 אלף תושבים". תנועת 'אור' מוקמת רשמית ב‑2002, ושלוש שנים אחר כך המדינה קבעה בעצמה את היעד של 'אור' - 600 אלף איש בנגב ובגליל עד 2020. באותה שנה אף אושרה התוכנית להעברת בסיסי הצבא לנגב ותוכנית התחבורה הרב-שנתית לנגב ולגליל. בינתיים גם ההוקרה מרשויות המדינה מתחילה להגיע: ב‑2006 פרס נשיא המדינה להתנדבות, ב‑2009 פרס יו"ר הכנסת לאיכות חיים, ב‑2010 פרס ראש הממשלה לחדשנות ויזמות בפריפריה וב‑2012 פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.

יד אחת ליהודים, יד שנייה לבדואים

אחרי שמונה שנים בקרוואן צפוף וחמש בנות, משפחת פלמר היא הראשונה שגם בונה את בית הקבע בסנסנה. בינתיים כבר יש בארסנל של 'אור' עוד שבעה יישובים חדשים בנגב, אך דווקא אז מחליטים רוני וענבר לעבור לירוחם - בה הם מתגוררים גם היום. "תנועת אור מבינה שכתנועה היא צריכה פרט להקמת יישובים חדשים גם להיכנס לערי הפיתוח. אני אקרא לאנשים להגיע לגור בעיירות הפיתוח בזמן שאני גר בווילה שבניתי בסנסנה? לא עובד".

מה זה אומר להקים יישוב? עם מעדר בידיים?

"'אור' דואגים להחלטות ממשלה, להפניית תקציבים, לתהליכי התב"ע, להאצת תוכניות, לדאוג שיש מספיק מוסדות ציבור. לפעמים המדינה לא יודעת לדאוג לזה. אור בנתה עד היום יותר מ‑80 מבני ציבור: מעון, מועדון, גן, מגרשי ספורט, בית כנסת. המטרה היא להגיד: אנחנו לא צוחקים, זה רציני. כדאי לכם להגיע".

מה עם סוגיית הבדואים?

"כשאנחנו הגענו לנגב, ואני שם את זה על השולחן, באנו להגן על אדמות המולדת. עסקנו בגאולת קרקעות ורכישה גם פה וגם בגליל. בשמירה. בתקופת סנסנה אני הייתי על טרקטורון, נלחם בבדואים. עם החיים פה, ראיתי את הדברים מפרספקטיבה קצת יותר רחבה. נכון, חד משמעית יש פה השתלטות בדואית שנבלמה בשנים האחרונות בגלל הרשות להסדרת הבדואים, שעשתה מהפכה וצריך להכיר בזה. מאז קום המדינה איבדנו כ‑700 אלף דונם בלב ליבו של הנגב, בין ערד-דימונה-באר שבע, ובערב רגיל, בזמן שהיינו יושבים לשיחה על כוס קפה, מדינת ישראל הייתה מאבדת עוד 500 דונם בנגב. היום זה כבר לא המצב.

"אז בוודאי שנחרדנו וזה היה חלק גדול מהמוטיבציה שלנו. אבל היום אנחנו מבינים שהגענו למקומות שלא הייתה בהם מדינת ישראל. במשך עשרות שנים המדינה נרדמה בשמירה. היום הבדואים מאשימים את מדינת ישראל במצב הזה. אנחנו מחפשים גם את נקודות האור, וגילינו שבחלק החשוך הזה יש גם אור. מי שהכי רוצה את אכיפת החוק בנגב אלו הבדואים בעצמם ורוב רובם של הבדואים אינם קיצונים ולא מחפשים להשתלט. הם רוצים לחיות בסבבה שלהם כמיטב המסורת הבדואית עם נרגילה ולהיות מבסוטים".

פלמר מציין כי עשרות שנים של הזנחה מצד המדינה, כולל באכיפת החוק, יצרו שתי תופעות. האחת היא זלזול - מדינה שלא יודעת לאכוף חוק, מזלזלים בה. השנייה זהו חוסר האמון. "יש היום חוסר אמון טוטאלי וכאשר כבר הייתה יוזמה מצד המדינה היא לא קרתה בזמן, או לא מספיק טוב. בפועל גם הבדואי הטוב שהתגייס לצה"ל וחי ביישוב מוסדר, התגולל בביוב. מבחינתו החברה הבדואית לא טובה לו, אבל גם מדינת ישראל לא דואגת לו. מחברה שהתגייסה לצה"ל והסתכלה על עצמה כתושבת טבעית של האזור, היא החלה לפזול לצדדים. אנחנו חיים ברגעים האחרונים לפני ההכרעה האם הבדואים רואים עצמם פלשתינים או ישראלים. זה ייקח עוד שנתיים, ואולי חמש, אבל הבדואים עברו לישיבה על הגדר, רגל בפלשתין רגל בישראל, רגל בתנועה האסלאמית, רגל בישראל. הם בוחנים אותנו מי ינצח בקרב".

איך פועלים?

"שלוש פעולות עיקריות: אכיפת החוק בכל הכוח לשמירה על הקרקעות, הסדר והחוק בלי לפחד. יצירת שיח עם הבדואים שרוצים להיות חלק ממדינת ישראל ולעזור להם להגשים חלומות ותקוות. אנחנו היום עובדים עם הבדואים והם אומרים לנו: אתם עוזרים לנו יותר מכל העמותות שרוצות שנמשיך להיות דפוקים ומסכנים. צריך להגיד מילה טובה לשר החקלאות, אורי אריאל, שביחד עם יאיר מעיין, ראש הרשות להסדרת הבדואים, מקדמים ומאיצים תוכניות, לא פחות ממה שאנחנו עושים עם החברה היהודית".

תנועת אור מקימה כיום את היישוב היהודי חירן בסמוך ליער יתיר ומיתר, ובמקביל מחפשת קרקע להקמת יישוב בדואי על-שבטי, שבו בדואים מכל השבטים יוכלו לגור, וגם מתווכת בהסדר של הבדואים עם המדינה. "איך זה יכול להיות? החיים פה משוגעים ואפשר שביד אחת אנחנו שומרים על הקרקע, ציוניים, בונים יישובים ומחזקים יישובים יהודיים. אבל מצד שני ברור שהבדואים לא מתכוונים ללכת למקום אחר, אין להם מקום אחר".

מה דעתך על הקמפיין האחרון של תנועת רגבים על המצב בנגב?

"חשוב שתהיה נוכחות של תנועות שיוצרות שיח שלם ומלא, לא מטייחות ולא עובר לסדר היום על דברים בלתי נסבלים. גם אם זה לא נעים, האמת צריכה להיאמר. נכון, כמי שעובד עם הבדואים אני יודע שהקמפיין לא תורם לשיח הטוב והרצוי. אבל בסוף צריך להבין שאי אפשר רק לצייר אותם כמסכנים שצריך לעזור להם, ומצד שני להתעלם מהעבירות על החוק, ההשתלטות על הקרקע ומוות של נהגים בגלל אזלת יד וגמלים על הכבישים. בלי לזעזע, אף אחד לא מקשיב. אז גם אם זו לא הדרך שלנו ולא היינו פועלים ככה, אני שמח שיש עוד גורם שמעלה את השיח. מי שמפריע לו - שידאג לטפל בבעיה".

למה לו פוליטיקה

15 שנים חלפו מאז הוקמה התנועה, וכיום עובד פלמר על החזון שלדבריו הוא שיקבע כיצד תיראה מדינת ישראל במלאת מאה שנה להקמתה. התיאור בו פתחנו את הכתבה צפוי להתממש לדבריו, אם המדינה לא תתפוס את עצמה רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. לתפיסתו, "אנחנו נמצאים באחת הנקודות היפות והשבריריות של עם ישראל לדורותיו. כי בפעם הראשונה בתולדות העם היהודי, הוא יכול לתכנן את עתידו - ולא בדם.

"אנחנו רוצים שעד 2020 מדינת ישראל תקבל את התכנית הגדולה של אור – הקמת שני מרכזי חיים חדשים בנגב ובגליל המבוססים על הקיים, בהם מתגוררים 3.5 מיליון תושבים בנגב ו­‑4.5 מיליון בגליל. המסה הקריטית הזאת תגיע, על פי מחקרים שעשינו, אחרי שנביא 150,000 חלוצים לנגב ולגליל. מדינת ישראל צריכה לכוון את התוכניות שלה לא לאיך היא מחברת את הפריפריה לתל אביב, אלא איך להפוך את הנגב והגליל למרכזים שעומדים בפני עצמם - ובאותן השקעות. נכון להיום מסילות ברזל ואוטוסטרדות מהפריפריה למרכז, לוקחות תושבים ולא מביאות תושבים. לוקחות עבודה ולא מוסיפות עבודה. והראייה - הפקקים בבוקר נמצאים בכניסה לבאר שבע ולא ביציאה. מה שאומר שאנשים שגרים במרכז מגיעים לבאר שבע לעבוד וחוזרים בערב לביתם. עם התכנית הזאת גם נפחית את הלחץ והצפיפות על מרכז הארץ".

"רוב המשאבים הפנויים יושבים בדרום ובצפון: חופים, תעשייה, תיירות, חקלאות. הצמיחה כלכלית שיכולה להיות בצפון ובדרום היא אדירה. עדיין לא התחלנו לגעת בפוטנציאל והדבר המדהים הוא שזה לא יושב בסדר היום של אף אחד".

אבל יש מי ממקבלי ההחלטות שיכול לעשות את השינויים התפיסתיים האלה?

"אנחנו רואים שיש אוזן קשבת, אבל נתחיל לזוז באמת כשתהיה תנועה עממית. ישבנו עם המנכ"לים של המשרדים הכי גדולים והראינו להם את התכנית", מציין פלמר, "חלקם התביישו ואמרו: איך לא חשבנו על זה קודם ולא עשינו תוכנית כזאת, וחלקם אמרו שזו תוכנית גדולה מדי. מה זאת אומרת גדולה מדי?", הוא תוהה, "מדינה לא צריכה לעבוד בתוך השוק, היא צריכה לייצר אותו. המדינה לא יכולה להגיד: יש צמיחה ואני נהנית ממנה. אם הפוטנציאל הוא שבעה אחוזים, אנחנו לא יכולים להיות מרוצים מארבעה אחוזים".

קיבלת הצעות פוליטיות?

"קיבלתי בשנתיים האחרונות שתי הצעות ממפלגות שונות, אבל אמרתי לא. יצרנו מדינה שאין לה חזון ומי שמניע אותה זה התקשורת. אנחנו עסוקים בלשנות את זה ולהחזיר אתוס וחזון, ושהשרים יתחרו ביניהם למי יש חזון יותר גדול. בטח יהיו עוד הצעות, אבל אור לא הולכת לשום מקום. היום אני עובד מול תשעה שרים בשוטף, מול עשרות רשויות. להיות שר זה לעבוד במה יגידו עליך בחדשות בערב ולדאוג מה אומרים עליך במפלגה. כמה שר באמת מניע אג'נדה אמיתית? התפקיד שלנו בראייה היסטורית זה לדאוג שהתכנית הזו תתממש. זה מבצע 'המוביל הארצי' של הדור שלנו".