הסימן הראשון למלחמה הקרבה בש"ס היה, כמו תמיד, דווקא דיבורי השלום.
ה"סולחה" המתוקשרת בין הרב שלום כהן, הרב שלמה עמאר והרב מאיר מזוז בעשרת ימי תשובה זכתה למיתוג בתור "השלום הספרדי", אבל בפועל היה פה פחות שלום ויותר מלחמה, בדרעי.
הנפשות שפעלו מאחורי הקלעים של פסגת הרבנים הונעו מאינטרסים שונים. בנו של נשיא מועצת החכמים, יעקב כהן, הביא לפגישה את אביו, חכם שלום, כדי להפגין עצמאות ולהגדיל את השפעתו במפלגה על חשבון דרעי. ניסים אלקסלסי, איש סודו של הרב עמאר, הביא איתו את מורו ורבו כדי לנקום בדרעי, ואנשי הרב מזוז ניצלו את ההזדמנות להחזיר לו את הלגיטימציה שאיבד כשתמך במפלגתו של אלי ישי. המארח, הנגיד החרדי אייל משיח, פתח את ביתו וארנקו עם הרבה כוונות טובות, משוכנע שבכך יביא את השלום במגזר.
דרעי הבין את המשמעות של המהלך, וזה הרקע לשיחת הטלפון הנוקבת עם יעקב כהן. דרעי נשמע מבוהל. במצוקה אמיתית. חושד באנשי המנגנון, בח"כ מכהן, ברבנים בכירים. בהאזנה ראשונה הוא נשמע כמעט קונספירטיבי, אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. ואת דרעי אכן רודפים לא מעט יריבים ומקליטים, וגם כמה צרות שהביא על עצמו.
כהן הבן הקליט אבל לא הדליף, אלא שיתף כמה מכרים בודדים. בזמן שחלף בין השיחה ובין פרסום הקלטת, הוא ודרעי דווקא חזרו לנהל יחסים תקינים. כהן הקפיד להתייצב לתפילות בסוכתו של יו"ר המפלגה שמתגורר סמוך אליו, ובימים האחרונים הם אפילו התחילו לרקום מהלכים משותפים. אלא שהשליטה בהקלטה כבר לא הייתה בידיו.
היעד הראשוני של ההדלפה היה דרעי, שנתפס מדבר בבוטות נגד רב ספרדי בכיר, אבל מעוצמת ההדף נפגע גם המקליט בעצמו. הקלטה והדלפה של שיחה פרטית, בטח כשמדובר בגורמים בכירים שמנהלים אינספור שיחות רגישות, נחשבת בקודים של העולם החרדי חמורה כמעט כמו תוכן הדברים של דרעי. מי יסכים לנהל שיחה חופשית או לדבר בטלפון, בלי לחשוש שהדברים מוקלטים ומופצים החוצה? זה גם ההסבר להודעה התמוהה והלחוצה ששחרר כהן לתקשורת, על כך שבכוונתו להגיש תלונה במשטרה בטענה שההקלטה בוצעה על ידי טלפון חלופי זדוני, ונגנבה מהמכשיר במעבדת סלולר.
מכאן, הקלטה גוררת הקלטה. פיצוץ המשנה היה כבר בקולו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בכבודו ובעצמו. שלושה חודשים לפני פטירתו, בקול חנוק ובבכי, מספר על השבר האישי בינו ובין הרב עמאר. דרעי, שניסה לסתום את הדליפה ממפעל הקלטות של רחוב הקבלן כדי לייצב את השטח, אומנם נבהל בהתחלה, אבל ההקלטה שיפרה את מצבו. היא הסבירה לציבור החרדי-ספרדי את הרקע לדבריו הבוטים, ודווקא אנשיו של הרב עמאר מצאו את עצמם נפגעים מגלגוליה של האש שהם בעצמם הציתו.
הרב עמאר עצמו בכלל לא שהה בארץ, ועוד לא הגיב. אם יחליט למחול על כבודו ולהנמיך את הלהבות, הוא עשוי לצבור נקודות רבות בדעת הקהל וגם בהנהגה הפוליטית. וכאן המקום להזכיר את המובן מאליו: יש לחלק בין מעשיהם ודבריהם של הרבנים עצמם, ובין הבחישות של העסקנים והמקורבים מסביב.
משלמים במנדטים
בסופו של דבר הפגיעה האמיתית היא לא בדרעי, ברב עמאר או בגורם מסוים בש"ס, אלא פגיעה אנושה ומתמשכת במעמדם של הרבנים ובמושג ה"דעת תורה" בציבור החרדי. כשהשיחות הסגורות והמחלוקות מהסוג הזה נחשפות, קשה לחנך את הדור הבא לציות עיוור להנהגה הרוחנית. כשהבקיעים חשופים, כל אחד קובע לעצמו מהי דעת תורה אמיתית ומי הוא המרן שלו.
התהליך העצוב הזה מתרחש בעוצמה רבה, אך פחות מסוקרת, גם אצל האשכנזים. כשהרב חיים קנייבסקי מוקלט כשהוא מכנה את הרב שמואל אוירבך "זקן ממרא", והרב אוירבך מותח ביקורת פומבית על הקו המתון שמציגים מרבית הרבנים הליטאיים בעניין הגיוס ואומר "נערים פני זקנים ילבינו" – הצעירים החרדים מבולבלים.
פרט לנזק הרוחני וההשקפתי (תלוי כמובן בעיני המתבונן), יש פה גם נזק ישיר לכוחם הפוליטי של החרדים, שנעוץ, כמאמר הקלישאה, באחדותם. בבחירות האחרונות המפלגות החרדיות איבדו כמעט שליש מכוחן בכנסת וירדו מ‑18 ל‑13 מנדטים בגלל הפילוגים הללו. בבחירות הבאות, כשש"ס מתנדנדת על אחוז החסימה בסקרים, הנזק עשוי להיות כואב בהרבה.
נוסף לצרות מבית, אי אפשר להתעלם ממה שמאיים על דרעי בחוץ. הדיווחים על כוונת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום, והירידה הכללית בסקרים, בוודאי תרמו להסתבכות האחרונה. חולשתו של דרעי זימנה את יריביו, כמו עופות דורסים. אולי זאת הסיבה שדרעי מתעקש גם מול הקרובים אליו ביותר על כך שמצבו המשפטי אחר לגמרי ממה שרומזים בכירים בפרקליטות. הוא משדר לאנשיו, וגם לעצמו, שהוא עדיין מאמין שיוכל להיחלץ מכתב האישום. מי שיודע שימיו ספורים לא מקדיש אחוז ניכר מזמנו להיערכות לבחירות לרשויות המקומיות שמועדן בעוד כשנה. וגם לא מקים עיתון בהשקעה עצומה.
את שאלת הסקרים דרעי פוטר בטענה ש"תמיד הסוקרים פספסו את הקהל שלנו", ומזכיר שאת שבעת המנדטים ב‑2015 הביא אחרי ולמרות פרסום הקלטת הראשונה של הרב עובדיה, ובזמן שנתניהו ניהל קמפיין מצוקה שסחף אליו מצביעים מש"ס ומהבית היהודי.
את משבר הקלטת ההיא מינף דרעי באמצעות התפטרות הפגנתית וקמפיין מבריק שבסופו גבר על אלי ישי, שהואשם בהדלפה ונותר מחוץ לכנסת. המשברים האחרונים אומנם גיבשו מאחוריו מחנה קטן של תומכים מובהקים שילכו איתו באש ובמים, אבל ספק אם תרגיל דומה יעבוד גם מול סדרת הזעזועים של השנה האחרונה, מסרטון הבצל ועד שטף ההקלטות.
ואחרי כל זה, האיום האמיתי על דרעי היה ונשאר תלוי בשאלה האם יצלחו לגבש תשתית פלילית חזקה נגדו. דרעי שיתף לפני כמה חודשים כמה אנשים בהרהורי פרישה, סיפר שהוא עייף ונמאס לו, עייפות שמן הסתם תחלוף ברגע, אם נגד כל הסיכויים והרמיזות התיק נגדו ייסגר. בתוך ליבו הוא יודע שאם ישרוד את החקירות, הוא מסוגל לשרוד הכול.
"נרדמנו בשמירה"
הערכות המודיעין ומפות הגבולות המתחממים בדרום ובצפון פונו השבוע מחדר הדיונים בלשכת הרמטכ"ל בקריה, כדי לדון בגיזרה בוערת אחרת: השירות המשותף. שתי פגישות ארוכות, עם הפסקה קלה באמצע, תפסו אחר הצהריים שלם של הרמטכ"ל, סגנו, ראש אכ"א, הרבצ"ר והקצונה הבכירה ביותר בצה"ל. ראשונות הגיעו נציגות ארגוני הנשים והמרכז הרפורמי, שהניחו מסמך דרישות מסודר ובראשו דרישה לאכיפה קפדנית של פקודת השירות המשותף, וענישה נגד מפקדים שיחרגו ממנה ולא יאפשרו שילוב חיילות בכל מקום. שעה קלה אחריהן הגיעה משלחת רבני הציונות הדתית, ראשי הישיבות והמכינות ובפיהם דרישה דומה: לאכוף את פקודת השירות המשותף. הפעם הדגש כמובן היה על סעיפי ההפרדה בין המינים, שמזמן הפכו להמלצה בלבד, כמו כניסת בנות למגורי בנים ולהפך.
הטעות הראשונה של הרמטכ"ל - שאולי בלתי נמנעת במצב הפוליטי הישראלי - היא לקיים את הפגישות הללו ברצף. זו לעומת זו, כאילו מדובר בשני צדדים. לאיזנקוט יש כישרון לתת תחושה שהוא מקשיב באמת, אלו ואלו יצאו מחדרו עם תקווה שידם על העליונה. לשני הצדדים הוא הבטיח לאכוף את הפקודה ככתבה וכלשונה. אחרי כל המילים מה ישתנה בשטח? לא הרבה.
נציגי הצבא סיפרו בגאווה לרבנים כיצד הושקעו מיליונים בביטול הלינה המשותפת של חיילים וחיילות בפילבוקסים, ואת מאות חדרי השירותים המשותפים לגברים ונשים, כאילו מדובר בחומרה הלכתית ולא בדרישה בסיסית שהייתה צריכה להגיע דווקא מכיוון היוהל"מ וארגוני הנשים. צה"ל בעצמו פועל רבות כדי לגייס עוד ועוד בנות דתיות, אבל בשם הפמיניזם מונע מהן לא פעם למצוא את מקומן בצבא על פי אמונתן.
אחד הרבנים שיצא מהפגישה סיכם אחר כך: "נרדמנו בשמירה. אם יש שירותים משותפים בצה"ל 11 שנה, אם כבר שש שנים אין בבה"ד 1 פלוגה מגדרית, אז המחשבה שבשתי פגישות נשנה ארגון ענקי כמו צה"ל היא מופרכת".
אז למה הוא בכל זאת אופטימי? לדבריו מה שהרשים את נציגי הצבא יותר מכול הוא הייצוג לכל ענפי הציונות הדתית, מ'בית הלל' והקיבוץ הדתי דרך ישיבת הגוש, נציגות המכינות הקדם-צבאיות לבנות ועד מכינת עלי וישיבות הקו. כשצה"ל רואה את הקונצנזוס הזה, הוא מבין שלא מדובר בדרישות של קבוצה מחמירה אלא במיינסטרים הציוני-דתי. מבחן הרצינות של צה"ל לא יהיה בעוד פגישת המשך של רבנים וקצינים בכירים באווירה טובה, אלא במפגש היומיומי של טירוני וקציני מחזור הגיוס הבא עם המערכת הצבאית.
לתגובות: [email protected]