הסיבה המרכזית שהביאה להצהרת בלפור הייתה אמונתם של בלפור וראש ממשלתו, לויד ג'ורג', בתנ"ך, ובהבטחה האלוקית של ארץ ישראל לעם ישראל.
הם האמינו כי שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה, שנגזר מתוקף צו הבורא. בבתי כנסת רבים בעולם היהודי אמרו הלל, ואף בוורשה שבפולין בהוראת רבני העיר (אומנם הרבי מגור התנגד לזה).
במשך השנים נדחקה הצהרת בלפור, במובנה התנ"כי, ומדינת ישראל הרשמית מתבססת שנים רבות על השואה כיסוד המכונן של המדינה, מה שהפך לחרב פיפיות המונפת נגדנו. אם זו מדינת פליטים ומסכנים – יש עוד מסכנים, טוענים הגורמים שמקדמים את "מדינת כל אזרחיה", הכוללת קליטת מסתננים וזכות הערבים על הארץ. דווקא הצהרת בלפור המיוסדת על תפיסה תנ"כית יכולה להיות תשתית לשינוי מן היסוד. התנ"ך הוא שמגדיר את העובדה שהדתיות שלנו לאומית והלאומיות שלנו דתית.
גם טרם קום המדינה התמקדה הציונות ב"מקלט בטוח" ליהודים נרדפים, ועל זה באה ביקורת נוקבת של הראי"ה קוק: "לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקום בטוח מרודפיו לבדו, ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא שב אל נחלתו..." (אגרות ראי"ה ב, עמ' רט).
כבר במתן הצהרת בלפור ביקר הראי"ה קוק את הציונות החילונית הפונה עורף להבטחת האלוקית: "הפוליטיקה שלנו בארץ ישראל מוכרחת היא להיות נסעדת על יסוד התוכן הקדוש. באופן אחר לא יבינו אותנו האומות ומנהיגיהן... וככה אמר לי מר הרברט סמואל בשם לויד ג'ורג', שהוא מבין את הצדק של תנועת התחיה הלאומית רק על פי היסוד של קדושת התנ"ך. ואנשי החול שלנו טרודים בפוליטיקה חילונית, ואין בידם להבליט את קדושתה של התחיה הלאומית" (אגרות ראי"ה ד, עמ' מח).
הראי"ה הצביע על הסיבה לבעיות הרבות המתעוררות מאז הצהרת בלפור (הספר הלבן ועוד): "הכישלון החיצוני הרי הוא בא מפני שאנחנו הנמכנו את הדרגה הגאולתית, כי במקום שהננו חייבים להכריז נגד כל העולם התרבותי כולו כי אנו... העם אשר יוצר רוח האדם בקרבו נתן בו נשמה יתירה באור תורת חיים העומדת להיות לנס עמים ולגאולת התבל כולה, ותורתנו, ואורחות חיינו... הנם על זה עדים נאמנים. החלקים מקרבנו ולצערינו דווקא מאלה שהם קרובים כל כך למפעל הבניין והתחיה הלאומית המתחדשת עלינו, מוכרחים אנו להודות שנכשלנו בזה... מכשול זה הוריד את יפעת כבודנו וכבודה של צמיחת הגאולה, מבחוץ ומבפנים" (מאמרי הראי"ה עמ' 162‑163).
לא מפי ההצהרה אנו חיים
מכיוון שהתנ"ך הוא יסוד שיבת ציון, ודבר ה' הוא זה שמכוחו אנו חוזרים לארץ ישראל, הרי שהגויים אינם אלא תומכים ומסייעים. לכן באסיפה בלונדון אמר הראי"ה כי הוא אינו מודה לממשלת אנגליה, אלא מברך אותה על שזכתה לסייע לגאולת ישראל. לו היו מבינים זאת – היו יודעים להעריך את האושר והזכות הגדולה שנפלה בחלקם (על פי לנתיבות ישראל א, עמ' פב‑פה).
אלא שמממשלת אנגליה פעלה למסמס את ההצהרה וכמעט לבטלה – בקריעת עבר הירדן, בצמצום דרסטי של העלייה, במניעת פליטי השואה להגיע ארצה, בעידוד הערבים להילחם ביהודים ועוד. אלמלא פעילות המחתרות, הרי שנציב בריטי היה שולט כאן עוד שנים רבות.
לאחר פרסום הספר הלבן פרסם הרב קוק מחאה ונחמה: "עמי הגדול... אם יד רשעה ולשון תרמית נגעו כעת עד לבבך, והרבו פצעיך חינם על ידי הבגידה הגדולה... אחר ההצהרה החגיגית... אל תיבהל עמי... ידעו כל באי עולם כי לא איזה ממלכת גויים, נתנה לנו יד ושם על אדמת הקודש, כי רק יד קדוש ישראל אלקי כל הארץ, היא אשר נתנה לנו את אדמת הקודש לירושת עולם. ואם איזו ממשלה שהיא, אחרי אשר עליה נפל הגורל מאת ההשגחה העליונה... תבגוד במשלחתה, ולא די מה שתחת חסותה נשפך דם נקיים קדושים וטהורים, ונעשו דברי טומאה, שערוריות ונבלות... ותחרף מערכותיו בדברי כפירה בתקומת ישראל על אדמת קדשו... הנה ידענו נכונה מהו הכוח של מנאצי ה' המחרפים והמגדפים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נדגול ונתעודד, ונדע נאמנה כי לא יעלה בידה להפר את עצת ה' הנצחית" (חזון הגאולה, עמ' מ"ו).
גם היום שר החוץ הבריטי "מסביר" שהצהרת בלפור נותנת כביכול גם בית לאומי לערבים ב"חזון שתי המדינות", מה שכמובן לא נמצא בה. מהלך זה מבהיר לנו ולעולם ששיבתנו לארץ אינה תלויה באיש, אלא בהשגחה אלוקית. כך היה גם ביציאת מצרים, כשהקב"ה יוזם מהלך של חזרת ישראל למצרים כדי שלאחר ששילחו אותם, ירדפו אחריהם להשיבם, ויטבעו בים. אז ייווכח העולם, שלא ברשות יצאנו, אלא ברצון ה' המכניע את מצרים (על פי שפת אמת, פרשת בשלח).
האו"ם, שהכיר בהקמת המדינה, הוא זה שהגדיר את הציונות כגזענות ומתנכל אלינו לאורך השנים. שיבת ציון זו, לא מפי הצהרת בלפור החלטת או"ם או כל גורם חיצוני היא חיה, כל אלה כבר חזרו בהם, אלא בדבר ה' המחזיר את עמו ומקבץ גלויותיו.