1
המתח בשכונת נתיב האבות ביישוב אלעזר שבגוש עציון מגיע בימים הללו לשיא, לקראת תחילת ההרס בשכונה, אשר צפויה בתוך ימים ספורים.
תחושת התושבים שנגרם להם עוול בלתי נסלח מהמערכת המשפטית התעצמה לאחרונה כאשר שופטי בג"ץ החליטו להתעקש על הריסה מוחלטת של כל המבנים שאליהם נוגעת העתירה, כולל מבנים שאפשר היה לבצע בהם ניסור קל כדי לתקן את הפלישה לכאורה לקרקע פרטית.
וכאילו בתזמון מושלם הגיע רק בשבוע שעבר פסק דין שניתן בעתירה שהגישה תנועת 'רגבים', והמחיש פעם נוספת את האפליה המבנית שהנהיגו שופטי בג"ץ בסוגיות הללו. הפעם הסיפור נוגע לחניון משאיות בלתי חוקי שהוכשר במרחק יריקה מכביש בגין בירושלים, אך מחוץ לגבול המוניציפלי של העיר, כלומר ביו"ש.
על העובדה שהחניון בלתי חוקי אין חולק. על העובדה שלמרות צו שיפוטי של בג"ץ, האוסר ביצוע של כל עבודות במקום, העבודות באתר החניון נמשכו – גם כן אין חולק. למרות זאת ביקש המינהל האזרחי לדחות את העתירה, בטענה הכללית שלפיה הוא מבצע במקום "פעולות פיקוח", ואין מקום להתערב בסדר העדיפויות שלו באכיפת החוק.
טענה כזו, לו הייתה נשמעת בכל הנוגע לבנייה יהודית בלתי חוקית, כפי שקרה בנתיב האבות, הייתה נזרקת מכל המדרגות. דוגמה לכך אפשר לראות בשורה של החלטות נזעמות שיצאו משולחנה של הנשיאה בדימוס מרים נאור ממש בעיצומם של הימים הללו, בנוגע לעתירה נגד תושבי היישוב עדי עד שבגוש שילה. בהחלטות אפשר לראות שכאשר מדובר בעתירה נגד יהודים, נאור דורשת מכל הגורמים תשובות מדויקות, ספציפיות, ובלוחות זמנים קצרים מאוד. לעומת זאת, במקרה של חניון המשאיות קיבלו השופטים את הבקשה ופשוט דחו את העתירה.
עבריינות היא דבר מגונה, תמיד. אולם יחס שונה לעבריינים שמבצעים עבירות דומות, על פי הלאום שאליו הם משתייכים, זו כבר תופעה הגובלת בגזענות.
2
מפקח העל
ביום חמישי האחרון פרסמה מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים מסמך שנראה על פניו תמים, אך למעשה הוא אחד המסמכים החשובים שפורסמו בשנים האחרונות בתחום המשפטי. באופן מפליא, למרות חשיבותו הרבה של המסמך, פרסומו במתכונתו המלאה טרם אושר על ידי שרת המשפטים איילת שקד, אך למרות זאת הוא כבר הופץ לציבור.
את הכנת המסמך, שכותרתו היא "מדריך פנימי לעבודת ייעוץ וחקיקה", הוביל אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לניהול ותפקידים מיוחדים. לכאורה, מטרתו היא בסך הכול להפוך את התורה שבעל פה – כלומר, שיטות העבודה של מחלקת ייעוץ וחקיקה - לתורה שבכתב, כדי שהתהליכים יהיו שקופים ללקוחות המחלקה – כלומר, משרדי הממשלה השונים.
מחלקת ייעוץ וחקיקה פועלת במשרד המשפטים תחת היועץ המשפטי לממשלה, ויש לה שני תפקידים עיקריים: מתן ייעוץ משפטי לעבודת הממשלה, וקידום חקיקה ממשלתית. כראוי למסמך שכותרתו "מדריך פנימי", הוא עוסק בנושאים טריוויאליים כמו למשל חלוקת תחומי האחריות בין המחלקות השונות שבתוכה, ובתוך כל מחלקה בין האשכולות השונים, או למשל מסלול הקידום של משפטן במחלקה ועוד. אולם בעיקר בכל הנוגע לעבודת הייעוץ בנושאי חקיקה, המסמך כולל קביעות שלפחות לכאורה אינן מעוגנות בשום חוק.
על פי המסמך, היועץ המשפטי מוסמך לקבוע שיש "מניעה משפטית" להעלאת הצעת חוק ממשלתית לוועדת השרים לחקיקה. במקרה כזה נאסר להעלות את ההצעה לדיון בוועדה. על בסיס מה מוסמך היועץ המשפטי לממשלה לקבוע קביעה שכזו? מתברר שכאן מעורבים לא רק חוקי היסוד, שלכאורה לפחות שניים מהם הם במדרג נורמטיבי גבוה יותר מכל חוק אחר. על פי המסמך ניתן לקבוע שיש "מניעה משפטית" לחוקק חוק אם לדעתו של היועמ"ש הוא אינו עומד ב"עקרונות היסוד של השיטה". מי קובע מה הם עקרונות היסוד של השיטה? הנושא נשאר עמום לאורך כל המדריך, מה שהופך את היועמ"ש ל"מפקח על" על ממשלת ישראל, בג"ץ של איש אחד עוד טרם הוגשה אפילו עתירה בנושא.
הבעייתיות בנושא חריפה במיוחד כאשר מבינים שאפילו יוזמה של חקיקת חוקי יסוד חדשים מטעם הממשלה כפופה לזכות הווטו של היועץ המשפטי לממשלה. מדובר בזכות מוזרה, מאחר שחוקי יסוד נועדו לקבוע את הנורמות שלפיהן היועץ אמור לעבוד, ומתן זכות וטו ליועץ הופכת את המערכת על פניה.
בשלב הזה צריך להעיר ביושר שהמציאות שבה היועמ"ש נהנה מזכות וטו על הצעות חוק ממשלתיות בדרכן לוועדת השרים לחקיקה קיימת כבר שנים רבות. למעשה זו התורה שבעל פה שהתפתחה בחסות היועצים המשפטיים האקטיביסטים, משמגר ועד ימינו. למרות זאת עיגון זכות הווטו הזאת במסמך רשמי, ועוד יותר מכך הדרך שבה הזכות הזאת מעוגנת, מהווים התפתחות בעייתית מאוד.
נקודה נוספת, חשובה גם היא, נוגעת לחקיקת משנה (תקנות, חוקי עזר, נהלים, צווים וכדומה). כאן מעניק הנוהל זכות וטו נרחבת מאוד למשפטני מחלקת ייעוץ וחקיקה מול הגורם שעל פי חוק מוסמך לחוקק אותה. וגם כאן עולה שאלת הסמכות במלוא חריפותה.
נקודה נוספת שכדאי לשים אליה לב היא הדגש שניתן לשני תפקידיה של מחלקת ייעוץ וחקיקה. באופן הצהרתי, וגם באופן מעשי, המחלקה מבצעת שני תפקידים: סיוע לקידום המדיניות שמכתיב הדרג הפוליטי, ושומר סף שאמור להשגיח על הדרג הפוליטי שלא יחרוג מסמכויותיו ומהוראות החוק. בחלק הנרטיבי של המסמך שני התפקידים הללו מופיעים כתפקידים שווי משקל, כשגם כאן יש לתהות האם הם באמת אמורים להיות שווי משקל. אולם כשקוראים את המסמך כולו עולה תחושה חזקה שאנשי המחלקה רואים את עצמם קודם כול שומרי סף ורק אחר כך יועצים מסייעים.
כאמור, המסמך עדיין לא הפך לנוהל רשמי ומחייב, מאחר ששרת המשפטים טרם אישרה אותו. אנחנו נמשיך לעקוב וכאשר יתפרסם הנוסח הרשמי והמאושר נעדכן אתכם בתוצאות.
3
מ"יורדים" ל"שגרירים"
שמעתם לאחרונה בתקשורת על "יורדים"? המילה הזאת, שהייתה נפוצה מאוד בשנות ה‑70, ה‑80 ואפילו ה‑90, פשוט נעלמה מחיינו. נשיא המדינה ראובן ריבלין השתתף השבוע באירוע של הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. היום כבר אין יותר יורדים, יש "קהילה ישראלית ב...". בכנס אמר להם ריבלין: "אני יודע שאתם השגרירים שלנו כאן, הגשר בין הישראלים בארץ ליהודים כאן ובין ישראל לארצות הברית". כמה התרחקנו מהימים שבהם כינה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את היורדים בכינוי המעליב "נפולת של נמושות".
התהליך שעוברת החברה הישראלית ביחס שלה למי שהחליטו לעזוב את הארץ, הוא קודם כול מעניין. היחס השלילי התחלף לפני כשני עשורים ביחס ניטרלי, ומשם כבר הפך ליחס חצי מחבק. הרקע לכך הוא שורה של תהליכים, חלקם שליליים, כמו היחלשות הזיקה של הישראלים לארץ והיחלשות המחויבות למדינה, אך חלקם גם חיוביים. במדינה מפותחת, שבה מאזן ההגירה היהודי הוא חיובי, העובדה שחלק מהיהודים הישראלים מוצאים את ביתם בחו"ל איננה מאיימת. להפך, במובן מסוים מדובר אפילו בברכה. הישראלים הם באמת במרבית המקרים שגרירים טובים למדינת ישראל במקומות מגוריהם. לא פעם הם הופכים בחו"ל לפטריוטים ישראלים הרבה יותר אדוקים מה שהיו בארץ. אז קמפיין לעידוד הירידה מהארץ אנחנו מן הסתם לא נראה, וטוב שכך. אבל ההיסטריה שסביב התופעה נעלמה לאו דווקא רק מסיבות שליליות.
*** הפינה הכלכלית ***
רק בלי קביעות
סכסוך העבודה שהכריזו ארגוני הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות מציף פעם נוספת את הבעייתיות במבנה ההעסקה של אנשי הסגל הזוטר. למעשה הביטוי "סגל זוטר" כולל שתי קבוצות עיקריות של מרצים: כאלה שהם עדיין סטודנטים, בדרך כלל לתואר שלישי, וכאלה שהם כבר בעלי תואר שלישי (דוקטורט) ומועסקים כמרצים למרות שאינם נמצאים במסלול לתקן קבוע. מטבע הדברים, הקבוצה שמצוקתה היא הגדולה ביותר היא הקבוצה השנייה. מדובר במרצים מקצועיים, פעמים רבות כאלה שנחשבים מורים מעולים. מסיבות שונות, שעיקרן חוסר בתקנים במסלול קביעות, נותרים חברי הסגל הזוטר במעמד חסר כל תנאים וזכויות במשך שנים רבות, כאשר לפחות באופן עקרוני הם מועמדים לפיטורין בכל שנה מחדש.
הדרישה המרכזית של הסגל הזוטר במשא ומתן הנוכחי היא חיסול ההעסקה הזמנית. חברי הסגל הזוטר דורשים שמרצה שמלמד שלושה סמסטרים ומעלה לא יפוטר, מלבד במקרים חריגים. אם לתרגם את הדרישה הזאת למונחים מתחום יחסי העבודה, מדובר בדרישה לקביעות, גם אם היא לא מכונה בשם הזה.
ראשי האוניברסיטאות מצידם לא מוכנים לשמוע על הדרישה הזאת. רבים מהם יודעים היטב שחלק ניכר ממצבה העגום של ההשכלה הגבוהה נעוץ בסוגיית הקביעות. חברי סגל בכיר שזכו לקביעות, פרופסורים חברים ופרופסורים מן המניין, נהנים מתנאי שכר מפליגים בלי כל קשר לתפוקות שהם נותנים – בחסות הקביעות. תנאי ההעסקה של הסגל האקדמי הבכיר הם חלק מהותי מבעייתה של האקדמיה הישראלית באופן כללי, והחשש הוא שאם תינתן קביעות דה פקטו לסגל הזוטר, הבעיה רק תחריף.
הפיל שבאמצע החדר, הנושא שאיש לא מוכן לגעת בו, הוא כמובן תנאי ההעסקה של הסגל הבכיר. גם אם מניחים לרגע את סוגיית הפנסיות התקציביות, סוגיה שמעיקה רק על חלק מהמוסדות, גם תנאי ההעסקה כפי שהם בעייתיים מאוד. הקביעות, חוסר היכולת להבחין בין חוקרים מבריקים ומורים מעולים ובין חוקרים שבלוניים ומרצים אפרוריים, שיטות הערכה כמותיות שאבד עליהן הכלח ועוד בעיות, מעיבים על הפיכתן של האוניברסיטאות למרכזים של מצוינות. העסקת הסגל הבכיר עולה יותר ממה שהייתה צריכה לעלות, והתפוקה לא מצדיקה את העלות. במצב כזה הנפגעים הם חברי הסגל הזוטר, משום שבסוף זהו משחק סכום אפס.
מנגד, תנאי ההעסקה של הסגל הזוטר באוניברסיטאות צריכים להשתפר, אבל כלל לא בטוח שקביעות היא הדרך הנכונה לשפר אותם. אין ערך בהעתקת המחלות של אופן העסקת הסגל הבכיר לתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר. את הפתרון לסכסוך העבודה הזה צריך לחפש לא מתחת לפנס אלא במקומות יצירתיים יותר.
לתגובות: [email protected]