חוק הלאום, שבתחילה היה סוג של הצהרה ואולי תקווה שמשהו חדש מתחיל בפוליטיקה הישראלית, הולך ומסתמן כעוד יוזמה שהחלה בקול רעש גדול ותסתיים בניסוח ריק מתוכן. נוסח החוק שעליו עובדים בוועדה מיוחדת בכנסת שעמלה על כך, סופג עוד ועוד קיצוצים באדיבות מפלגות הקואליציה, והתוצאה עלולה להיות שעדיף להותיר את החוק על רצפת חדר העריכה.
מפלגת ישראל ביתנו, לדוגמה, גילתה השבוע שהחוק מבחינתה גובל בלא פחות מהדתה. חברי כנסת מטעמה טענו כי החוק "הופך את ישראל למדינת הלכה". מתברר שמבחינת מפלגתו של אביגדור ליברמן, לומר ש"מדינת ישראל היא הבית הלאום של העם היהודי", פירושו להכריז על מדינת הלכה. אבל אם תוסיפו את המילים "המדינה תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה", אז כל הסמנטיקה משתנה. שבת? מדינה יהודית ודמוקרטית? שימור המורשת? כל אלה לא מעניינים את ישראל ביתנו.
וכך, ישראל ביתנו, המפלגה שאמורה להיות מזוהה מאוד עם חוק כמו חוק הלאום, היא זו שתקבור אותו. נזכיר שמדובר בהצעה שראש הממשלה עצמו היה מעוניין מאוד לקדם. היא איננה מסוג ההצעות שהן כמו עז שמכניסים כדי שאפשר יהיה להוציאה בתמורה לקבלת הישג אחר. נתניהו באמת ובתמים רצה לחוקק את החוק הזה.
המהלך של ישראל ביתנו הוא סוג של אצבע בעין. אין דרך אחרת להבין מהלך כזה. לקבור את החוק כדי לומר אחר כך "מנענו חוק שהופך את מדינת ישראל למדינה יהודית" זהו טריק. לא מהלך פוליטי מבריק, אלא טריק זול. האם זה ישתלם לליברמן? ימים יגידו. בינתיים אפשר לומר שברגע אמת אחר, נתניהו ימצא את הדרך לגמול לישראל ביתנו על המהלך הזה. איך בדיוק? תשאלו את ליברמן. הוא מכיר את נתניהו ואת דרכיו יותר מכל פוליטיקאי אחר.
ליברמן לא לבד. הוא זוכה לתמיכה מפתיעה מהסיעות החרדיות, בעיקר מיהדות התורה. שיתוף פעולה יוצא דופן בין מי שהיו שמחים להדגיש את אופייה היהודי של המדינה ולחזקו, ובין מי שחושב שחידוד האופי היהודי הוא סדין אדום.
את חבר הכנסת אמיר אוחנה, שנשלח על ידי נתניהו לתפור את החוק, כל זה לא מעניין. יש לו לוח זמנים והוא מעוניין לסיים את החקיקה עד סוף מושב החורף. כרגע זו נראית משימה כמעט בלתי אפשרית. בבית היהודי לא מתלהבים מהחוק, בש"ס לא מדברים יותר מדי נגד אבל לא אוהבים את ההצעה. האם יו"ר הקואליציה דוד ביטן יגויס כדי להפעיל את כובד משקלו על המארג הקואליציוני? זה בעיקר תלוי בנתניהו ששוקל את צעדיו. סביר להניח שאם יראה התנגדות נחושה מאוד, הוא ייתן לחוק לעבור במתוכנת מרוככת וחלולה. אם יראה סדקים בהתנגדות, יגויס ביטן כדי לפרק אותה ולהעביר הצעת חוק משמעותית יותר.
מאבקי האיחוד
הצהרתו של השר נפתלי בנט על רצונו באחדות ועל נכונותו לפשרות, כאן ב'בשבע' לפני שבועיים, עוררה מחדש את המצב העדין בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. השורה התחתונה, כבר נאמר, היא שסיכום על ריצה משותפת בבחירות הבאות, ייערכו מתי שייערכו, עודנו רחוק.
הפרק הנוכחי בסאגה הזאת החל כשבאיחוד הלאומי קראו את הריאיון עם בנט, עיבדו אותו, והחליטו להפוך את האמירות למעשים בשטח, ומבחינתם רצוי כמה שיותר מהר. "היינו כבר בסרט הזה של הבטחות חסרות כיסוי בלי תוקף פוליטי", אומר יו"ר המפלגה, השר אורי אריאל. "מאז ההצהרות האחרונות של בנט לא היה ולו ניסיון אחד מצידו של בנט לתאם איתנו פגישה. אם לא נשב כעת לגיבוש הסכמות על הנושאים האידאולוגיים ועל מבנה הריצה המשותפת, אין כל ערך לאמירות האחרונות".
"אנחנו לא יודעים אם יכריזו על בחירות מחר, בעוד חודש או בעוד חצי שנה. ההסכם של הריצה המשותפת היה יכול להיות כבר מאחורינו. זו האחריות שלנו כלפי הציבור: להגיע מאוחדים לבחירות", מסביר אופיר סופר, מזכ"ל האיחוד הלאומי, שחושב כי הצורך לסגור הסכם בין שתי המפלגות הופך אקוטי בכל יום שעובר.
כזכור, בנט רמז בריאיון שנתן לפני שבועיים כי הוא מוכן לדון בעניין הפריימריז. "נראה לי הוגן שכולם ירוצו בפריימריז. אני לא רואה סיבה הגיונית שאדם אחד יתרוצץ ברחבי הארץ והאחר לא. האם זה הדבר המקודש ביותר עלי אדמות? לא", אמר יושב ראש הבית היהודי, והוסיף: "לא אנהל פה את המשא ומתן, אבל התוצאה ברורה לי: אני נחוש שנרוץ ביחד. יש מחלוקת. האם היא בלתי פתירה? לא. אפשר לגשר על זה".
אלא שבפועל, אנשי האיחוד הלאומי לא רואים את בנט הולך לקראתם, ומבחינתם עדיין חושדים שהקריצה שלו הייתה חלק ממהלך טקטי. "זה לא סוד שנפתלי ניסה, בדק ובודק את האפשרות ללכת לכיוונים אחרים שירחיבו לשיטתו את מעגל הבוחרים, ושמענו לא פעם שהוא מדבר על שינוי פניה של הממשלה. זו מגמה מסוכנת, וכמובן שזה יביא לפיצול מהאיחוד הלאומי. האחריות היא של נפתלי בעיקר וגם שלנו, לדאוג שבסוף נרוץ ביחד כרשימה אחת", הוא מבהיר.
שאלנו את סופר אם הריאיון של בנט אינו מרגיע אותו. "הריאיון הזה היה סוג של צפירת הרגעה שנועדה לציבור התורני יותר, וזה בסדר להתחיל מהלך של איחוד באווירה של התפייסות, אבל זה לא מספיק. הציבור זז ימינה, וכולם מבינים שהבית היהודי בלעדינו תהיה חסרה בצורה משמעותית - הן מצד המנדטים והן מצד הזהות היהודית והערכים. לכן אני חושב שהאחריות של נפתלי בסופו של יום היא להתקדם עם המהלך הזה".
ח"כ בצלאל סמוטריץ' מחזק את דעתו של מזכ"ל מפלגתו: "אנחנו מאוד רוצים אחדות. זה הדבר הנכון גם לציבור וגם למדינת ישראל. הדבר הנכון הוא להיכנס למשא ומתן מהיר ולסגור הסכם כמה שיותר מהר. יש מתח פוליטי בין המפלגות והוא סתם פוגע. אסור לנו בשום פנים ואופן לחכות עד הבחירות - זה גם המון מתח וגם ישאיר בסוף טעם רע".
זה יכול לקרות בתוך זמן קצר?
"אפשר לשבת ולסכם את הקווים האידיאולוגיים. סביר להניח שיהיו חילוקי דעות גם אחרי הסכם וזה לגיטימי מאוד. לא צריך לטשטש את הבדלי העמדות, אבל אפשר להגיע להסכמות שטובות לכל הצדדים. לדעתי אפשר בתוך כמה ימים לגמור את זה, ואם נסגור הסכם עכשיו, המשמעות תהיה הסכם אמיתי. אם נחכה שבוע לפני סגירת הרשימות, זה ישדר אחדות לא אמיתית".
ל'בשבע' נודע כי מזכ"ל האיחוד הלאומי ומזכ"ל הבית היהודי קיימו ישיבה אחרי סגירת הגיליון, שבה היה אמור לעלות גם נושא הריצה המשותפת. מסקנות משמעותיות לא אמורות לצאת מהדיון הזה, אבל אין ספק שבאיחוד הלאומי מקווים שהפגישה הזאת תניע את המהלך לקראת סיכומים משותפים. האם לתקווה הזאת יש תכלית? לא בטוח. סיפור הסיכומים על ריצה משותפת מלווה אותנו מהרגע שתמו הבחירות הקודמות. הבית היהודי כבר עברה תהליך של פריימריז לראשות המפלגה ושתי הסיעות הספיקו להתכתש, לשלוח רמזים דקים ועבים, לקרוא לאיחוד ולרטון זו על זו. בפועל דבר לא השתנה. האם ההצהרה של בנט היא זו שתשנה? אשרי המאמין. בעוד סופר מדבר על הבחירות, בסביבת בנט עוד לא רואים אותן באופק ואין שום עניין לזרז את התהליך יותר מדי.
מסר אמריקני לא מרגיע
בארצות הברית לא נשארים אדישים לדאגות הישראליות בעקבות ההסכם בין רוסיה לארצות הברית, שמטרתו לנסות ולסיים את הלחימה בסוריה.
האמריקנים עצמם הבינו שקצת רימו אותם בכל הסיפור הזה. הם חשבו, בתמימות בלתי אופיינית, שבאו לעשות משהו טוב בזירה הבינלאומית יחד עם רוסיה, וגילו שהרוסים עשו סיבוב, כי אצלם מדברים רק האינטרסים. אחת המטרות האמריקניות המרכזיות הייתה לדאוג שכוחות המסונפים לאיראן או למיליציות שלה, באופן כזה או אחר, יוצאו מסוריה. הרוסים אכן דיברו על יציאת הכוחות הבינלאומיים מאדמת המדינה, אבל דאגו להבהיר שאין שום הסכם שמחייב ארגונים שאינם מדינה לצאת מאדמת סוריה - מה שיאפשר, למעשה, למיליציות חמושות שנתמכות על ידי איראן לשהות לא רחוק מהגבול הישראלי.
נתניהו כבר שוחח שיחה קשה עם הנשיא פוטין, והודיע לו שישראל תמשיך לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה בכל מקרה ובכל מצב, איתות ברור לכך שכשתהיה התגרות מהצד הסורי, יהיה גם מענה. מצד שני ישראל הייתה זקוקה להרגעה האמריקנית, ולשם כך הגיעו לכאן נציגים בכירים מהמועצה האמריקנית לביטחון לאומי. השיחות עסקו בכמה נושאים ביטחוניים ונערכו עם ראשי מערכת הביטחון בישראל, כשהעניין המרכזי שעל הפרק הוא כמובן ההסכם בסוריה.
אחרי ההבהרה הרוסית, קשה להאמין שההרגעות האמריקניות יפעלו. ישראל הבינה, עוד לפני האמריקנים, שהרוסים שוב ניצלו סיטואציה בינלאומית כדי להתאים אותה לצרכים שלהם ולהמשיך לשתף פעולה עם איראן. שם המשחק הוא כסף, הרבה מאוד כסף. הרוסים מכרו הסכם אחד לאמריקנים והסכם אחר לסורים ולאיראנים. הנוסחים מאוד מעורפלים, הפרשנות עוד יותר, וכאב הראש בסופו של דבר יהיה שלנו.
אחת המטרות שהציב לעצמו ראש הממשלה היא למנוע התבססות איראנית בגבולות. אלא שההסכם החדש עלול לאפשר נוכחות של חמושים שונאי ישראל, קרוב עוד יותר מאשר המקומות שבהם הם מצויים כיום. במערכת הביטחון מתכוננים לכל תרחיש, אחרי שלמדו שוב שעל הידידה ארצות הברית אפשר לסמוך, אבל עדיף, כפי שנתניהו אוהב לומר, שישראל תגן על עצמה בעצמה.
לתגובות: nitsan@besheva.co.il