נוקט צעדים לשינוי מפת הגושים. אבי גבאי
נוקט צעדים לשינוי מפת הגושים. אבי גבאיצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הרבה ניתוחים מלומדים נשמעו השבוע על השבירה המחושבת ימינה של מנהיג מפלגת העבודה.

האמת הפשוטה היא שאבי גבאי לא חותך ימינה, לא קורץ פתאום ל"יהודים". הוא מגיע משם. הוא גדל בבית קלאסי של בוחרי ליכוד, יש לו אחות שמנהלת בית חב"ד בניקרגואה וקורות החיים שלו הן כמעט קלישאה של מצביע נתניהו: מעברה, יוצא מרוקו, מסורתי, מצליח בעסקים עם אינסטינקט קפיטליסטי.

וכמו ההתבטאות המרעישה הקודמת שלו על כך שהשלום לא מחייב עקירת יישובים, גם המשפט על השמאל ששכח מה זה להיות יהודים נאמר כבר לא פעם במהלך הקריירה הפוליטית הקצרה שלו. מי שרוצה למצוא את הכותרת הבאה של יו"ר העבודה, צריך פשוט לעבור על הקלטות חוגי הבית והראיונות של הפריימריסט אבי גבאי. כמעט הכול כבר שם.

גבאי מבסוט מהמהומה, שמח מהבאז. שוב הוא בכותרות הראשיות, שוב לומדים בעיון כל משפט שלו. מי שטרח לצפות בקטע המלא, יודע שזעקות השבר בשולי השמאל לא מוצדקות, וממילא מגיעות מהחוגים שמצביעים למרצ ולרשימה המשותפת. יותר מעניינת החדווה בימין. כשמנהיג מחנה השמאל חוזר על הטקסטים של נתניהו זה אולי מעלה את המורל, אבל מבחינה פוליטית טקטית זו דווקא סיבה לדאגה בליכוד. גבאי עדיין רחוק מלנצח בבחירות, אבל הוא מפגין הבנה וגם צעדים מעשיים ראשונים בדרך לשנות את מפת הגושים. גבאי מבין שהקרב האמיתי לא מתנהל בטוויטר או בחוגים אידיאולוגיים נוקשים, אלא יוכרע דרך ליבם של כ‑20 מנדטים שנעים מהשוליים הליברליים והמתונים בליכוד דרך כחלון ולפיד ועד השוליים הניציים יותר במחנה הציוני.

אותם חולות נודדים ימחלו לגבאי על חוסר הניסיון הפוליטי, אבל לא על חוסר הניסיון הביטחוני. לאנשיו הוא כבר הודיע שאת המקום השני ברשימתו הוא משריין לרמטכ"ל. איזה? הראשון שיסכים. אשכנזי, גנץ שתיכף מסיים את תקופת הצינון, יעלון, וכמובן גם ברק אם רק ירצה. זה חיזור ארוך ומורכב שיסתיים רק במאני טיים, כשייקבע תאריך רשמי לבחירות וכל רשימה תנסה לתת לכוכבים החדשים את ההצעה המפתה יותר. בתחרות על ליבם הוא מבחין כל הזמן גם בעקבות של לפיד, שלמרות הזלזול המופגן של חלק מהגנרלים, לא מתייאש וממשיך לנסות לבנות אמון.

מה שהשמאל כבר שכח

לפני כשבועיים, כשליברמן וכחלון התייצבו באותו אולפן במוצאי שבת והודיעו בזה אחר זה "לא נשב בממשלת גבאי", הם כמובן הדגישו את החלק של ה"לא נשב", אבל גבאי היה מאושר לשמוע את המילים "ממשלת גבאי". הוא עוד יצטרך לפייס את כחלון שנפגע עד עמקי נשמתו מגבאי שהיה שותפו לייסוד כולנו, קיבל תפקיד שר בלי לעבור בכנסת וכשנמאס לו קם והלך. עם ליברמן הסיפור אחר: גבאי התפטר בעקבות מינויו לשר ביטחון, וגם השבוע גבאי לא היסס להמשיך ולרדת עליו, מזכיר שהוא האחרון שירצה להזמין לממשלתו, ואפילו העיר על כך שאולי לא יעבור את אחוז החסימה.

וזו אולי תמצית ההבדל בינו ובין לפיד. יו"ר יש עתיד חושש מתרחיש שבו גם אם יביא הישג מרשים, לא יהיה לו עם מי להקים קואליציה. לכן הוא קורץ לימין, תוקף את שוברים שתיקה, מקפיד להשאיר ערוץ פתוח עם בנט, וכמובן מנסה לרכך את זעם החרדים. מתנצל, מתעטף בטלית ומקפיד לא להעליב את ליצמן וגפני. אצל גבאי האסטרטגיה אחרת. הוא לא עסוק בלרצות את השותפות הקואליציוניות העתידיות, אלא פועל רק בכיוון אחד - להביא מספיק מנדטים כדי לקבל את הצ'אנס להקים את הממשלה. הוא יודע שאם וכאשר זה יקרה, ממילא הוא יידרש לשלם במזומן. חבל על המקדמות והמחוות שממילא לא ישנו את העמדה החרדית והימנית האוטומטית, להעדיף את בנימין נתניהו.

ויש עוד הבדל מהותי בין שני האדונים: כשלפיד עושה הפרשת חלה זה לא נשמע אמין. כשגבאי מספר שאמא שלו מדליקה נרות שבת זה נתפס כאותנטי. בו לא חושדים שהוא שכח מה זה להיות יהודי. אבל השאלה האמיתית שהתחדדה השבוע היא לא האם השמאל שכח מה זה להיות יהודים, אלא האם השמאל שכח מה זה לשלוף סכינים. בניגוד לדנ"א הקלאסי של מפלגת העבודה, להשמיד את המנהיג ברגע הראשון, גבאי צלח גם את ההתבטאות השנייה בלי מרד משמעותי. מעט ח"כים יצאו נגדו בגלוי, ממלמלים הסתייגות רפה. אולי אלו ימי חסד נדירים, אבל יותר מכך, במפלגת העבודה מזהים אחרי הרבה שנים מנהיג שבאמת רוצה לנצח. וזה משהו שבשמאל חשבו ששכחו כבר מזמן.

אמצעי הבטיחות של הלכות צניעות

"2017 חושפת באיחור שחז"לינו החשוכים דווקא הבינו כבר לפני מאות ואלפי שנים דבר או שניים על יצר לב האדם, כשכתבו את הלכות צניעות והלכות ייחוד". מאה וארבעים התווים הללו שצייצתי בטוויטר, הספיקו כדי להציף את המכשיר שלי בשטף של ציוצים והודעות זועמות, שגם ציוץ ההסבר בהמשך לא עצר: "זה לא אומר ששומרי מצוות חסינים מעבירות מין, אלא רק מסביר את הרציונל של ההלכה שמנסה לצמצם את השטח האפור. ויש משמעות גם לנורמה ציבורית במסדרון".

אז אולי טוויטר זו באמת לא במה מוצלחת למסר מורכב, אבל אחרי שמנפים את הטרולים, אפשר לחלק את התגובות הענייניות לשני טיעונים מרכזיים: הראשון – הנה שוב מאשימים את הקורבן. השני – תראה כמה עברייני מין דתיים יש.

ובכן, למען הסר ספק: אישה לא אשמה שהטרידו אותה. נקודה. גם לבוש חשוף או פרובוקטיבי לא מעניק לגיטימציה לפגיעה כלשהי, וכמעט מביך אותי לכתוב דברים פשוטים כאלה. שנית, ברור שגם במגזר הדתי והחרדי צמחו סוטים, אנסים ומטרידים, כולל בקרב אנשי ציבור ורבנים מוכרים. זו תופעה שחוצה מגזרים, מעמדות וגילים.

ועכשיו לגופו של קמפיין. במקום הניסיון לייצר אווירה ש"כל אישה מוטרדת" ולכן כמעט "כל גבר חשוד", אפשר לבחור את התובנה הפשוטה של חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות". גם אנשים עם ערכים ומוסר עלולים להחליק. כל אדם חשוד בעיני עצמו, וזו בעיניי המשמעות של חלק גדול מהלכות צניעות. דווקא אלו שלא עוסקות בלחנך אחרים איך להתנהג ולהתלבש, אלא איך האדם עצמו צריך להתמודד עם מה שסביבו, איפה ללכת, על מה להסתכל ואיך לדבר.

הכוח של הלכות ייחוד הוא בנורמה החברתית. מנהל לא סוגר את הדלת כשהוא לבד עם עובדת או מזכירה. פגישות בשעות לילה בבית פרטי הן פשוט לא אפשרות. מנהלים לא מופיעים בחלוק לפגישת עבודה, ובאווירה כזאת מייל בעל תוכן מיני בוטה פשוט לא יכול להישלח בתפוצה רחבה לכל עובדי החברה. גם ההרגל המגונה של מגיש בכיר שמנשק על הפה עובדות במסדרון רק כי הוא יכול, לא יתקיים במקום שהנורמה בו היא הימנעות ממגע בין המינים. אלו בסך הכול אמצעי בטיחות או זהירות, שמצמצמים את השטח האפור למי שרוצה להישמר וחושש מיצר לב האדם. הגנה מוחלטת לעולם לא תהיה.

בלי התנשאות מבחוץ

עוד טענה שנשמעת היא שההלכות המחמירות ושמירת הנגיעה מולידות תסכול מיני שמוביל לריבוי פגיעות בילדים במגזר החרדי. ובכן, עד עתה לא נתקלתי בשום נתון שמוכיח את הסטיגמה הזאת. להפך, מטפלים טוענים שבכל האוכלוסייה שיעור הפוגעים פחות או יותר זהה. הבעיה היא בעיקר סביב קשר השתיקה שקיים בקהילות סגורות, ומתברר כעת שגם במחוזות הכי ליברליים. לא תמיד קל לקום ולספר, גם כשמדובר בעיתונאיות חזקות ומפורסמות, וגם כשמדובר בנערה חרדית אלמונית. פעמים רבות התוקף הוא בעצמו בן הקהילה או המשפחה, והחשש לפנות למשטרה גורם לעיתים לכך שהוא ממשיך לסכן נפגעים נוספים.

את חשבון הנפש הזה עשו ועושים, בין השאר, גם בציונות הדתית, ואפשר לקוות ולהאמין שמה שניסו אולי לטייח בעבר ובסוף התפוצץ כרעש ובכאב גדול, כבר פחות יכול להתקיים היום. המגזר החרדי עובר אף הוא, בקצב שלו, מהפכה של ממש בתחום הזה. ועדיין, ראוי אולי להרחיב ולחדד את חשבון הנפש הזה שצריך להגיע מבית ולא כהערה מתנשאת מבחוץ.

זה אולי גם מסביר מדוע הציוץ הקפיץ כל כך הרבה אנשים. התורה היא אמת, אבל לא תמיד נכון להכות על חזהו של האחר, בטח לא בשעה שהוא מתחיל לעשות זאת בעצמו. מוקדם לסכם את התהליך שמסחרר עכשיו את הציבוריות הישראלית והעולמית, אבל ברור שקורה כאן משהו גדול. בדרך אולי לניקוי וסדר חברתי חדש, יש לקוות שהדרך תלווה בכמה שפחות קליפות וצדקנות.

לתגובות: [email protected]