שמה של אילה באנדרטת ההנצחה
שמה של אילה באנדרטת ההנצחהצילום: דתיה יצחקי

72 שנים חלפו מאז קרב עמק חפר, הקרב בו כותר קיבוץ גבעת חיים בידי אלפי לוחמי המנדט הבריטי. על הקרב הזה ועל דמות הרואית אחת שנשכחה, לוחמת דתייה ניצולת שואה, שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההסטוריון אריה יצחקי.

"הגיבורה שלנו היא גיבורת ישראל האלמונית איילה טננבאום הי"ד. איילה הייתה צעירה פליטת שואה שהגיעה עם ילדי טהרן ב-43' לארץ עם אחותה הצעירה ממנה, יהודית, ואחייניתה בת החמש. הן הגיעו לכפר הנוער בכפר חסידים, ואחרי שנה הצטרפה עם בני המחזור שלה לגרעין של קיבוץ שלוחות שישב בפרדס חנה לפני עלייה לקרקע", פותח יצחקי עם פרטי רקע לסיפורה של אילה.

"השנה היא שנת 45', חודשים אחרי מלחמת העולם. הבריטים מונעים ממעפילים לעלות לארץ, כולאים ומגרשים אותם. הנהגת הישוב החליטה להפסיק להיות פסיבית, הקימה את תנועת המרי שכללה את שלוש המחתרות. הפעולה הראשונה הייתה באוקטובר 45', הפלמ"ח פשט על מחנה עתלית ושחרר את 208 המעפילים שהיו שם. בליל 22 בנובמבר הגיעה אניית המעפילים 'ברל כצנלסון' ועליה 211 מעפילים וצוות של הפלי"ם וצוות יווני של האנייה. הם עגנו בין שפיים לסידנא עלי שהיא היום הרצליה. הם הורידו מעפילים, ערבים ראו אותם ודיווחו. הגיעו משחתת בריטית וכוח משטרה מסידנא עלי והצליחו ללכוד רק 11 אנשים והשאר הגיעו לחוף ופוזרו ביישובי השרון".

אנשי הפלי"מ נעצרו והועברו ללטרון. הפלמ"ח קיבל פקודה לפשוט על הרדאר הבריטי בגבעת אולגה ועל המשטרה בסידנא עלי. שני היעדים הותקפו בלילה אחד, ליל ה-25 בנובמבר. הבריטים הוזהרו קודם, כמעט ולא היו נפגעים. היה פצוע אחד לכוחותינו. שני היעדים פוצצו. הכוח נשא את הפצוע באלונקה מאולתרת לקיבוץ גבעת חיים. הבריטים יצאו למרדף עם גששים וכלבים, ובעקבות סימני סחיבת הפצוע הגיעו לגבעת חיים ושם דרשו שיוסגרו האנשים שהגיעו לשם ונענו בשלילה".

יצחקי ממשיך את סיפורם של אותם ימים. "הבריטים סגרו את האזור והכריזו על מצב חרום בכל השרון. הוטל עוצר על כל השרון והובא הכוח המובחר ביותר שלהם, הכלניות, הדוויזיה המוטסת השישית. 6000 חיילים עם עשרות שריוניות שכיתרו את המקום. מנגד הוכרזה קריאה כללית להגיע ולפרוץ את הדרך לקיבוצים המכותרים. אלפים נהרו מיישובי הסביבה כדי לפרוץ את הכתר".

"בשפיים היה קרב של מכות ונהרג אליהו חיסקין מפתח תקווה. הקרב העיקרי היה בגבעת חיים. זה היה מאוד רגיש. היה חשש שיגלו מפעל סודי של תעש לאמצעי לחימה, פיקות ונפצים. התפתח קרב. הבריטים פרצו לגבעת חיים לפני הצהריים עם מאות שוטרים וצנחנים. התפתח קרב מכות ובו נהרג אחד מתושבי גבעת חיים ממכות אלות בראשו ורבים אחרים נפצעו. גבעת חיים העבירה קריאה לעזרה באמצעי הקשר וההגנה החליטה לפרוץ לגבעת חיים. הכוח הזמין ביותר היה כוח של 500 חבר'ה צעירים שהתרכזו בקיבוץ הסמוך, עיין החורש".

"בין עין החורש לגבעת חיים הפריד שדה שנקרא אז הביצה. הכוח התרכז בחורשה. ההוראה הייתה לפרוץ ב-12 בצהריים. הכוח בפיקודו של יוסף אשכולי מההגנה אורגן בכמה טורים והאנשים היו לא חמושים. 500 איש ללא נשק חם, עם מקלות ואבנים בלבד. לעומתם המוני חיילים בריטיים מהטובים ביותר עם הרבה נשק. הם גם התחפרו בתעלה. כשהכוח התקדם קם מולם קצין בריטי עם רמקול ואמר שאם ממשיכים להתקדם נפתח באש".

"לנוכח האיום הזה המפקדים קיבלו פיק ברכיים. מפקד הכוח, אשכולי, והסגן שלו החלו בהתייעצויות. היה חשש שכל הסיפור ייגמר ומצד שני גבעת חיים זקוקים לעזרה. ואז קמה איילה טננבאום, תפסה פיקוד, עמדה מולם וצעקה 'קדימה למען המולדת!' והתחילה לרוץ. כשעקפה את המפקדים התחילו המפקדים והלוחמים לרוץ אחריה, הצעדים הפכו לריצה מהירה, וכשהגיעו לבריטים נפתחה אש מקלעים. איילה שרצה ראשונה ספגה צרור של 12 כדורי מקלע. לידה כמה מחבריה נפצעו. הם המשיכו לרוץ. עשרות נפצעו אבל המשיכו לרוץ ובנבזות הבריטים המשיכו לירות בהם גם מהגב. כ-100 עד 150 מהם פרצו את המצור".

"היה הלם עצום לכל הצדדים. גם הבריטים נבהלו מהמעשה שלהם, פתיחה באש על אזרחים לא חמושים. זה פשע מלחמה. הסיפור נפסק. טיפלו בפצועים. הבריטים סירבו שכוחות רפואה שלנו יטפלו. בסביבות ארבע אחר הצהריים הסתלקו הבריטים מהשטח עם כמאה ועשרים עצורים למחנה המעצר בלטרון".

בסופו של אותו יום קרב נמנו "שבעה נהרגו וכשישים נפצעו. כולם הגיעו מכל מגזרי הישוב, מהמחתרות השונות ואזרחים שהגיעו והצטרפו מקיבוצים מושבות ומהערים, אנשי ימין ואנשי שמאל. למחרת נערכו ההלוויות. העיקרית הייתה בגבעת חיים. נאמו שם יצחק טבנקין ויצחק בן אהרון. כולם הזכירו את איילה טננבאום. גם בן גוריון הזכיר אותה ביומנו".

איילה נקברה לצידו של חבר גרעין שלה בשם נפתלי שטיינפלד בפרדס חנה, שם היה גרעין שלוחות. לשניהם הוצבה מצבה משותפת ועליה נכתב הפסוק מברכת יעקב לבניו 'נפתלי איילה שלוחה', פסוק המשלב את שמותיהם של נפתלי ואילה ואת שמו של הקיבוץ שלוחות.

אז איך קרה שדמותה של איילה נשכחה מהמורשת הישראלית? "כולם מציינים שאיילה היא שהובילה את ההסתערות ותפסה את הפיקוד. בכל מדינה מתוקנת היא אמורה הייתה להיכנס לפנתאון הלאומי, אבל היא הייתה שייכת לקיבוץ הדתי, קבוצת מגזר שולית שלא ידעה לפרסם את מעשי אנשיה. לימים אילה הוכרה כחיילת צה"ל, ומכיוון שכך אני סבור שהרמטכ"ל היה צריך לתת לה את אות הגבורה".

אילה טננבאום הי"ד
אילה טננבאום הי"דצילום: המשפחה

מוסיף יצחקי ומספר כי "הגנים של הגבורה נמצאים במשפחתה. אחותה הצעירה יהודית, שנשארה בכפר הנוער כפר חסידים, עלתה שנה לאחר מכן ללב רצועת עזה עם חבריה להקים את הקיבוץ הדתי כפר דרום בלב הרצועה. היא הייתה מאותם גיבורים שלחמו שבעה חודשים נגד הצבא המצרי והכנופיות. יהודית הייתה חובשת ולוחמת. הקיבוץ לא נכבש אלא פונה בהוראת הרמטכ"ל ביולי 48'. יהודית הייתה אחת משתי הנשים היחידות שנותרו עד הסוף בקיבוץ. לימים היא נישאה למפקד הקיבוץ, אברהם דימנט, ויחד הקימו שבט בישראל. אברהם נפטר השנה בשיבה טובה ויהודית חיה עד היום הזה ומתגוררת בגבעת שמואל".

האנדרטה לזכר נופלי הקרב
האנדרטה לזכר נופלי הקרבצילום: דתיה יצחקי