1
סדר היום הציבורי כבר כמעט שכח את הפרק ששודר בסוף השבוע שעבר ב'עובדה' על תפקודה של הוועדה לבחירת שופטים.
את מערכת המשפט, לעומת זאת, התחקיר טלטל היטב ועוד יטלטל לא מעט בשבועות ובחודשים הבאים. התחקיר לא חשף שום דבר חדש בפני בכירי המערכת. את המציאות של שיתוף הפעולה הפורה בין שרת המשפטים איילת שקד ובין ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה, הם מכירים היטב, טוב יותר מכל אחד אחר. אך למרות זאת, העלאת הנושא על סדר היום הציבורי עוררה את המערכת והקפיצה את ראשיה. בצעד לא שגרתי שלחה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, מכתב חריף מאוד לכל נשיאי בתי המשפט בארץ. המכתב, שמחולק לשני חלקים, הופץ במקביל על ידי דוברות בתי המשפט לכל כלי התקשורת. למעשה לא מדובר במכתב לנשיאים, אלא בתגובתה של חיות לתחקיר, שרק מסיבות של תדמית לא מוגדרת כך.
נתחיל דווקא מהחלק השני של המכתב, שתוקף את אווירת הסחבקייה בין שופטים, עורכי דין ופוליטיקאים, המתקיימת בכנסי לשכת עורכי הדין באילת. חיות הגדירה במכתבה את ההתרחשויות שנחשפו לעין המצלמה כ"תמונה לא מחמיאה". האמת היא שהתמונה שנגלתה לעין המצלמה באמת נראתה לעיתים קצת מביכה. האופן השקוף שבו שופטים מנסים לשאת חן בדרכים לא מאוד עדינות בעיני הפוליטיקאים, לא שונה מכל קמפיין פוליטי. קלאסה לא נחשפה שם. מצד שני, תמונה שפרסם העיתונאי נטעאל בנדל יום לאחר שיגור המכתב, שבה נראית חיות בפוזיציה סחבקית מאוד עם ראש הלשכה, מעלה את השאלה האם לא כדאי להמליץ לנשיאה שלא לצאת לשמש כשגוש של חמאה מונח על ראשה.
חלקו הראשון של המכתב גם הוא מרגיז, אבל מעבר לרוגז הוא מעלה תהיות קשות מאוד על מידת המחויבות של הנשיאה חיות כלפי החוק. אם לתמצת, הנשיאה מבהירה כי לשיטתה "דיל" בין השופטים לאנשי לשכת עורכי הדין בוועדה, שנועד להביא לבחירתם של המועמדים הנוחים לשופטים, הוא לגיטימי. לעומת זאת, "דיל" בין אנשי הלשכה לפוליטיקאים, הוא לא לגיטימי. האמירה הזאת עטופה אומנם במילים יפות על איזונים וחוקים, אבל זו תמציתה הפשוטה.
ומה אומר החוק? הוא קובע במפורש כי כל חבר בוועדה לבחירת שופטים חייב להצביע באופן עצמאי. למרות זאת, מזה שנים, וגם לאחר שהחובה הזאת נקבעה במפורש בחוק, השופטים החברים בוועדה מצביעים כדבוקה אחת. ההחלטות במי לתמוך לקידום ובמי לא, נחתכות בגוף בלתי רשמי - "ועדת השתיים", שאוסף מידע על שופטי השלום וממליץ לנשיאה, ודרכה בעצם לשלושת שופטי העליון, בקידומו של מי לתמוך ואת קידומו של מי לעצור. כל הניסיונות לחשוף את דרכי עבודתה של ועדת השתיים ולחדור את מסך הסודיות שמאחוריו היא מסתתרת, כשלו עד היום. התוצאה היא שגוף בלתי רשמי, חסר כל מחויבות חוקית, מחליף את עצמאות הצבעתם של שופטי העליון. לשיטתה של חיות, גם נציגי הלשכה בוועדה צריכים להכפיף את עצמם בעצם להמלצותיה של ועדת השתיים. מאחר שלשופטים ונציגי הלשכה ביחד יש רוב בוועדה, הרי שלמעשה מצפה חיות שהוועדה לבחירת שופטים כולה תכפיף את עצמה להמלצות ועדת השתיים. זה תואם את החוק? ממש לא. זה תואם את רוח החוק? בשום פנים ואופן.
ואם כבר הזכרנו את תחקיר עובדה, מן הראוי להוסיף בעקבותיו הערה והתנצלות. ההערה היא לגוף התחקיר. קשה להשתחרר מהרושם שכל עוד הפוליטיקאים שיתפו פעולה עם מערכת המשפט, הדילים איתם היו לגיטימיים. מרגע ששרת המשפטים הנוכחית הבהירה שפוזיציית הווסאל של נשיאת בית המשפט העליון איננה מתאימה לה, היא סומנה כאויבת העם. שר האוצר כחלון, מנגד, כמי שנטל לעצמו בצעד אופורטוניסטי מרהיב את תפקיד הלורד שומר החותם של בית המשפט העליון, זכה לריהביליטציה גמורה. תפקידו בדחיפת מינויו של השופט אלרון לבית המשפט העליון, בניגוד לעמדת שופטי העליון, פשוט הועלם מהתחקיר, כאילו לא היו הדברים מעולם.
ההתנצלות היא בפני ראש הלשכה, אפי נוה, וקצת גם בפני שרת המשפטים שקד. ערב הבחירות ללשכה, בעקבות התקופה הקשה שעברה הלשכה בקדנציה הקודמת, נוצרה התחושה שנוה הוא מתומכי האקטיביזם השיפוטי ואנשי האגף הכנוע בפני בית המשפט בתוך לשכת עורכי הדין. עקב הרושם הזה תקפנו אני וחברים רבים את מחנהו של נוה, ובקטנה גם את שרת המשפטים שנתנה לו גב. שיתוף הפעולה של נוה עם שקד הוא מרשים, אבל הרבה יותר מרשימה ממנו היא ההבנה שנוה באמת מבין מה תפקידו של בית משפט בחברה דמוקרטית, ועוד יותר מכך מה איננו תפקידו.
2
חסרה עמדה
חרפה. אין מילה אחרת שאפשר לתאר באמצעותה את התנהלות מפלגת הבית היהודי בנושא השבת במהלך המשבר האחרון. היורשת החוקית של המפד"ל, שהייתה המפלגה היחידה עד היום שהפילה ממשלה בעקבות חילול שבת, פשוט נאלמה דום. כל דובריה הבכירים פשוט נעלמו מהזירה עד שחברי הכנסת החרדים סיימו לנהל את המשבר.
תירוצים יש כמובן. מפלגת הבית היהודי מתקשה לגבש עמדה סיעתית עקב פערי העמדות בין חבריה. אל מול חברים שעמדתם זהה למעשה לעמדתו של ליצמן, ישנם חברים שעמדותיהם בסוגיות של דת ומדינה דומות עד זהות לאלו של מפלגת יש עתיד, למשל. כמובן שהמחלוקת הזאת לא נעצרת ברמת חברי הסיעה. היא קיימת גם בקרב קהל בוחריה של המפלגה. קיטוב הדעות בתוך הציונות הדתית בשלל סוגיות לא פוסח גם על סוגיית השבת. גם התנהלותם של ראשי המפלגות החרדיות מחד ושל נתניהו מאידך, הדירה לחלוטין גם את אנשי האיחוד הלאומי שניסו, מהתערבות ממשית במשבר.
התירוצים אולי נכונים, אך התוצאה היא מפלגה ששמה הוא אולי הבית היהודי, אבל בפועל היא נעדרת כל אמירה מעשית בנוגע לדמותה היהודית של המדינה. תיקון מסוים יכול להיות בשלב הבא, שבו תידרש הקואליציה כולה ליישם את ההסכמות שהתקבלו. בשלב הזה יכולה הבית היהודי לנסות ולהשפיע, ועוד יותר מכך להציב אמירה לא מתנצלת ולא מתחבאת בנוגע לדרך שבה צריכה להיראות מדינה יהודית.
3
קונה זמן, מאבד נקודות
יש היגיון בהתעקשותו של הליכוד לחוקק את חוק ההמלצות במתכונת מלאה, כך שיחול גם על חקירותיו של ראש הממשלה. אם ההיגיון שבחוק הוא נכון, החרגה דווקא של נתניהו, רק בגלל שהחקירות נגדו נפתחו כמה חודשים מוקדם יותר, היא הצעד הפרסונלי. אצל נבחרי ציבור חוק ההמלצות חשוב במידה רבה עוד יותר מאשר אצל האדם הפשוט. קודם כול, אצל האדם הפשוט המלצת המשטרה אומנם קיימת, אבל לא מתפרסמת. המשטרה מסכמת את החקירה ומעבירה את התיק לפרקליטות בלי לצאת בתופים ובמחולות. לא פעם אפילו החשוד בעצמו אינו יודע מהי ההמלצה. המנהג שהשתרש במקומותינו שלפיו מפרסמת המשטרה בראש כל חוצות את סיכום חקירתם של אנשי ציבור וידוענים הוא מנהג עקום, שקודם כול נועד לשרת את האגו של קציני המשטרה. את ההחלטה הרי הם בכלל לא מקבלים אלא הפרקליטות. בנוסף לכך, אצל נבחרי ציבור קיים ממד בעייתי נוסף. פקידים, במקרה הזה כמה קציני משטרה, מקבלים סמכות לחרוץ את דינו הפוליטי של אדם שהציבור בחר בו, גם אם לא באופן רשמי. הכוח הרב שכלי סיכום החקירה נותן למשטרה מול נבחרי הציבור הנחקרים הוא כוח משחית. כשמדובר בראש ממשלה כל הבעיות הללו חריפות כמובן עוד יותר.
אז איפה הבעיה? בעיקר בזיגזג ובהתנהלות הפוליטית המשדרת זלזול וכוחנות בוטה. להעביר את חוק ההמלצות כשהוא כולל גם את חקירות נתניהו אחרי הכרזה פומבית של ראש הממשלה שהוא לא מעוניין בשום חוק שנוגע לחקירותיו, זה מרגיש כמו ישראבלוף, עבודה בעיניים. הקו של "אין כלום כי לא היה כלום" לא מתחבר עם קידום כוחני כל כך של חוק ההמלצות. העברת החוק באופן בוטה שכזה מעוררת את התחושה שנתניהו כבר יודע שהחקירה תסתיים בצורה שאיננה חיובית מבחינתו. בסופו של דבר נתניהו קונה באופן הזה זמן פוליטי יקר, אך מאבד בדרך לא מעט נקודות אצל הציבור הרחב.
*** הפינה הכלכלית ***
קלות הפיטורין מול קלות הגיוס
הידיעות על כוונתה של חברת הפרמצבטיקה הישראלית 'טבע' לפטר יותר מאלף עובדים בישראל, עוררה את הגל הצפוי של תגובות נזעמות מצד פוליטיקאים. לכאורה יש בטענות נגד הפיטורין הצפויים צדק רב. טבע, כמו עוד חברות תעשייה ליצוא הפועלות בישראל, נהנית משורה ארוכה של הטבות מהמדינה, שמטרתן בסופו של דבר היא יצירת מקומות עבודה. המיסים שטבע משלמת בישראל הם בדיחה בכל קנה מידה בינלאומי. כאשר החברה רצתה להרחיב את פעילותה העסקית בישראל, היא ידעה היטב לקחת את ההטבות מהמדינה ולהביא את היתרונות בעבורה למקסימום. אין שום סיבה שהיא לא תדע להשיב למדינה את התמורה המתבקשת בדמות הימנעות מפיטורי עובדים גם כשקצת קשה. בסופו של דבר, טבע הרי לא מתכוונת להשיב למדינה את שווי ההטבות שקיבלה. למרות זאת, בכלל לא בטוח שאם מטרתם של הפוליטיקאים היא סיוע לשוק התעסוקה בישראל, לחץ על טבע שלא לפטר עובדים הוא הצעד הנכון.
כדי להבין איפה הבעיה תרשו לי לחזור לכמה תיאוריות ומודלים של תעסוקה. אחת התופעות המוכרות בחקר שוק העבודה היא האיחור שלו בתגובה למצבו של המשק. מרגע שמתחיל משבר כלכלי ועד שניתן לזהות עלייה משמעותית בשיעור האבטלה, חולף זמן. מנגד, גם כאשר המשק מתאושש וחוזר לצמוח, הירידה בשיעורי האבטלה לא מתרחשת מיד. לוקח זמן עד ששוק התעסוקה מתאושש גם הוא. הסיבה לתופעה הזאת נעוצה במה שכלכלנים נוהגים לכנות "גמישות נמוכה". תהליך של שכירת עובד חדש איננו תהליך פשוט, ופיטורי עובד הם תהליך עוד יותר מורכב. בניגוד למיתוס, אין כמעט שום מעסיק ששמח לפטר עובדים טובים. כאשר עסק נכנס לקשיים, הדבר האחרון שמעסיק עושה הוא לפטר עובדים. הצד השני של המשוואה הוא שגם כשהעסק, או עסקים אחרים, יוצאים מהמשבר, הם לא ממהרים לשכור מחדש עובדים, כי זיכרון הקושי בפיטורין טרי, והם לא רוצים להסתכן בכך שיצטרכו לבצע שוב גל פיטורין. ככל שתהליך הפיטורין קשה ומורכב יותר, כך החשש מגיוס עובדים מחודש גדול יותר. ולכן, רק כשהמעסיקים בטוחים שהמשבר נגמר סופית הם חוזרים לגייס עובדים.
המשמעות של כל זה היא שיש קשר הדוק בין קלות הפיטורין לקלות הגיוס. מעסיק שחושש שלא יוכל לפטר עובדים יעדיף לא לגייס אותם מלכתחילה, וכשאין ברירה יגייס כמה שפחות עובדים. מנגד, מעסיק שיודע ששוק העבודה גמיש לא יחשוש לגייס עובדים, מתוך ידיעה שאפשר יהיה לפטר אותם בשעת הצורך. בעולם שלנו, שבו כל המידע פתוח ונגיש, התיאוריה הזאת נכונה לא רק אצל מעסיק ספציפי. למה שקורה ויקרה בטבע יש השלכות רחבות גם על מה שיתרחש בחברות גדולות אחרות.
כמובן שכל זה נכון כאשר הנושא הוא פיטורי צמצום בחברות עסקיות. סוגיית הגמישות התעסוקתית במקומות כמו למשל משרדי ממשלה, היא סיפור אחר שגם בו ראוי אולי לדון, אך לאו דווקא בהקשר הזה.
לתגובות: [email protected]