משבר כרוני

בנימין נתניהו יכול לסכם את השבוע הפוליטי הקשה שעבר עליו עם מסקנה אחת מנחמת: שותפיו לממשלה חוששים מבחירות הרבה יותר ממנו.

משה כחלון, שהקפיד עד כה לתחזק את תדמית אביר הדמוקרטיה, מגן הבג"ץ, בולם החקיקה הליכודית, קיפל חיש קל את נס ההתנגדות לחוק ההמלצות. האדונים דוד אמסלם ודוד ביטן הבהירו לו שזה יהיה חוק ישראל היום של הממשלה הנוכחית, על זה הם יפוצצו את הקואליציה, והוא לא התווכח. שר האוצר כל כך לא רוצה בחירות, שהוא אפילו הודה בקול שהמס על דירה שלישית, הבייבי שלו, נתקל בקשיים ואולי לא יאושר לעולם, אבל הוא לא מתכנן לזעזע בשבילו את הממשלה.

גם החרדים שלכאורה הוכיחו שהם מוכנים ללכת עד הסוף, סיימו את המשבר בנקודה נמוכה יותר ממה שהתחילו. הם נתנו הסכמה רשמית להמשך משחקי הכדורגל בשבת, התחייבות לא לסגור את המרכולים בתל אביב, ושומו שמיים – עילת המשבר, עבודות הרכבת בשבת – יימשכו. או כמו שניסחה ההודעה הפתלתלה שהופצה לעיתונאים: "תנועת הרכבות בימי חול לא תיפגע". מה קיבלו בתמורה? כלום ושום דבר. התיקון לחוק עבודה ומנוחה שיאפשר לקחת בחשבון שיקולים של "מסורת ישראל" בדרך למתן היתרי עבודה בשבת, כבר הובטח וסוכם עוד לפני פרוץ המשבר. גם את חוק המרכולים, שאמור למנוע פתיחת עסקים בשבת בכל הארץ, נתניהו הבטיח לדרעי מיד אחרי פסיקת בג"ץ. הבטיח. אז עכשיו הוא הבטיח גם לקיים.

לפעמים משברים קטנים מחסנים את הקואליציה. הם מזכירים לכולם מה הם עלולים לאבד ומאריכים את ימיה. המשבר הזה הוא מהסוג השני: מחלה כרונית שרוסנה אך ברור שתחזור. ממשלת נתניהו תסבול תמיד מרגישות קואליציונית וכאבים חוזרים סביב יום המנוחה. גם הסיכום שפורסם אחרי המשבר, ואמור לפרק מוקשים עתידיים, כבר משמיע חריקות. דרעי מתמודד עכשיו עם לחץ כבד מבית בעניין ההסכמה להמשך משחקי הכדורגל בשבתות, הפעם עם אישור רַסמי, אחרי שכבר הצטלם עם השחקנים שומרי המסורת והרב הראשי יצחק יוסף אפילו הגדיר את המשחקים כבעיה חמורה בהרבה מעבודות הרכבת. משה גפני עדיין לא ויתר על השאיפה לסגור גם את המרכולים בתל אביב, כפי שהורה לו הרב שטיינמן לפני כמה חודשים. וכמובן ליצמן, שמצא את עצמו בלי משרד הבריאות אבל עם עבודות רכבת בשבת, עוד לא אמר את המילה האחרונה.

רבות דובר על כוחם העולה של העיתונאים החרדים שמשחקים כאן תפקיד מכריע, אבל חשוב לחדד: יותר משהעיתונאים חזקים, אלה הרבנים שנחלשו. קו ישיר עובר בין חדרו של הרב שטיינמן במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים מעייני הישועה, ובין הפגנות הפלג הירושלמי בצמתים, ובין האדמו"ר מגור שעושה שבת לעצמו ומזעזע את הקואליציה בלי להתייעץ ובלי לתאם. ועוד לא אמרנו מילה על ההנהגה המשותקת של ש"ס. המרד בציבור הליטאי בהובלת הרב שמואל אוירבך, מתאפשר בדיוק מאותה סיבה שהאדמו"ר מגור פועל לבדו, מה שלא היה עולה על הדעת בתקופה של מנהיג ליטאי מוסכם ומתפקד ושל היררכיה ברורה. כוחם של החרדים באחדותם. השבוע הזה, על כל הפגנת השרירים שבו, היה עוד גילוי של חולשה.

הניסוי נכשל

התפטרותו של ליצמן היא גם רגע חשוב ביחסי החרדים והישראליות. אחרי תקופה מרתקת של התקרבות, שבשיאה ליצמן עשה היסטוריה כשמונה בהוראת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל לשר בממשלה. הוא לא היה השר הראשון מטעם חסידות גור, וגם לא השני. קדם לו איצ'ה מאייר לוין, חתנו של האדמו"ר מגור ששימש שר הסעד בממשלת בן גוריון עם קום המדינה והתפטר ב‑1952 על רקע סערת גיוס בנות לצבא. היה גם עוד שר, פחות מפורסם, מאותה חסידות: בנימין מינץ, שר הדואר, שמונה לתפקיד ב‑1960. כניסתו לממשלה הביאה לקרע בין אגודת ישראל לפועלי אגודת ישראל (פא"י) שרצו אז ברשימה אחת. מודעות אבל המבשרות את מותו כביכול פורסמו כחלק מהמאבק בו על שהעז לכהן כשר בממשלה, ואמבולנס הוזעק לכנסת בגלל דיווח כוזב על התקף לב שלקה בו. השיא היה כתב החרם נגדו, שעליו חתמו חברי מועצת גדולי התורה דאז. שנה לאחר מכן נפטר מינץ בפתאומיות.

באותם ימים קשה היה לדמיין שאגודת ישראל תשוב ותשלח נציג שיישב סביב שולחן הממשלה כחבר מן המניין. אבל ליצמן הצליח לשכנע גם את הרבנים וגם את הציבור הישראלי שזה כדאי. כשהשתתף בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל, הניח זר וקרא תהילים, נראה היה בפעם הראשונה שהחרדים לוקחים חלק אמיתי בניהול המדינה. השבוע התברר שהניסוי נכשל. האחריות המיניסטריאלית כבדה מדי. האדמו"ר מגור יישר קו בחזרה עם האדמו"רים של שנות השישים, שהתנגדו בכל תוקף לשררה. ייקח זמן רב עד שאגודת ישראל תעז שוב לנסות לקחת תפקיד שר.

וכשלוקחים צעד אחורה מניהול המדינה, אפשר להבין פתאום את הוויתורים על הכדורגל, תל אביב והרכבת. בהפוך על הפוך, החרדים העזו לכפות את דעתם גם על אורח החיים החילוני דווקא כשהרגישו שותפים. עכשיו הם חוזרים למגננה.

מחיר השתיקה

מול המסקנה החרדית המצערת, שאי אפשר גם לנהל מדינה וגם לשמור על התורה והמצוות, בלטה בשתיקתה הציונות הדתית. אין מה לצפות מבנט והבית היהודי שיחקו את החרדים ויאיימו לפרק הכול בגלל חילול השבת. זו טעות פוליטית, אבל גם טעות מהותית. אבל כן היה חשוב לשמוע קול אחר, שיציג אלטרנטיבה כיצד מנהיגים מדינה, על כל מה שכרוך בכך, לפי היהדות. מכיוון הפוליטיקאים ומכיוון הרבנים - דממה. דווקא הח"כים הסרוגים במפלגות הכלליות, כמו רחל עזריה, עליזה לביא ואלעזר שטרן, היו היחידים שהשמיעו קול, למשל עם הצעת החוק ברוח אמנת גביזון-מדן. אפשר להניח שלא כל הציונות הדתית תסכים איתם, אבל לפחות הם מציעים דרך להתמודד עם הבעיה.

ויש כמובן את הדיבר האחד עשר, הסטטוס קוו הקדוש, שהחרדים נאחזים בו בציפורניים, חוששים שכל פתיחה של ההסכמים תפיל את חומות הדת בארץ הקודש. האמת כמובן הפוכה. במשך השנים נשחקו העקרונות מאותו מסמך התחייבויות היסטורי בחתימת בן גוריון, שניתן לחרדים עוד לפני שהוקמה המדינה. השינוי, כמעט תמיד, באמצעות תקדימים של בג"ץ. כך היה בגיור, בשבת, בכשרות ובנישואין, ותמיד בכיוון אחד: נגד המסורת.

אם נניח לרגע את רווחת המגזר החרדי, שבחלוף השנים דווקא גברה עם הזינוק במספרם של תלמידי הישיבות הנהנים מפטור וגובה הקצבאות וההטבות למגזר, נשארנו עם קרב מאסף שכבר הוכרע על כל ענייני דת ומדינה. רק הסדר ישראלי כולל, שמשמעותו ויתורים משמעותיים, יכול לבלום את המגמה הזאת, ולהעניק גם הישגים בפרהסיה היהודית של המדינה. ולא פחות חשוב, יחסוך את התחושה החמוצה של כפייה דתית בקרב חילונים וגם מסורתיים רבים.

הנציגים החרדים לעולם לא יאזרו מספיק אומץ כדי להיכנס לשדה המוקשים הזה. הם מעדיפים להאשים את בג"ץ ולחזור הביתה בשלום. בנט חושש מעיסוק בענייני דת ומדינה, ומעדיף להיראות כמו מועמד לראשות ממשלה ולא כמו מש"ק דת. ונתניהו, הוא עסוק בהישרדות. מביך ונאיבי ככל שזה נשמע, השבת והיהדות בישראל בכלל זקוקות לוועדה ציבורית רצינית מוסכמת, וגם למנהיג שירים עיניים לרגע אחד מקטנות הפוליטיקה.

לתגובות: [email protected]