אירועי כ"ט בנובמבר 1947 מהווים ביומן ההיסטוריה היהודית סיבה למסיבה. על חשיבות המאורע אפשר ללמוד בכל שכבות הגיל במערכת החינוך בישראל – אירוע היסטורי ומכונן, הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית.
אך לצד החגיגות, שחשוב שיהיו, יש צורך להבין את המשמעויות האמתיות של האירוע הזה, הצבעת האו"ם, או נכון יותר – את חוסר המשמעויות שלו. וכן, להכיר היטב כיצד משתמשים בו גורמים אנטישמיים ברחבי העולם, תוך סילוף העובדות והטיית האמת, לשירות מאמצי הדה-לגיטימציה.
בואו נתחיל מההתחלה – ביום 29 בנובמבר 1947 התקיימה בארגון האומות המאוחדות הטרי יחסית הצבעה על תמיכה בתוכנית החלוקה. תכנית החלוקה הוצעה כפתרון לבעיית המנדט על פלשתינה, כאשר הבריטים כנאמני המנדט ביקשו לסיים את תפקידם והקהילה הבינלאומית עסקה בחיפוש אחר פתרונות חדשים למצב.
אחד הפתרונות שהוצעו (היו לא מעט ניסיונות) היה תכנית החלוקה – חלוקת יתר המנדט על פלשתינה (לאחר הקמת ירדן על כמעט 80% מהשטח שנים קודם) למדינה יהודית ומדינה ערבית.
בשלב כזה, כלומר הצבעה באסיפה הכללית של האו"ם, להחלטה לא היה מעמד משפטי מחייב, או משמעות משפטית ברמה הבינלאומית. ההחלטה, כמו כל החלטות האסיפה הכללית אז ועד היום, היא דקלרטיבית במקרה הטוב, ותכליתה במקסימום היא עידוד הצדדים לאמצה.
במילים פשוטות יותר – להחלטה אין משמעות כלל, לא לחיוב, לא לשלילה, כלום.
הדרך היחידה בה ההחלטה יכלה לקבל מעמד משפטי כלשהוא הייתה באמצעות אימוצה על ידי שני הצדדים – מה שכמובן לא קרה. ההנהגה היהודית החליטה לאמץ, ההנהגה הערבית החליטה לדחות, והשאר היסטוריה.
עוד אפשרות להעניק משמעות ומעמד משפטי היא באמצעות החלטה של מועצת הביטחון, גם זו רק בתנאים מיוחדים (סעיף 7) מה שכמובן לא התרחש.
אז על מה החגיגה אם ככה?
אחרי 2000 שנות גלות, שואת אירופה, רדיפות היהודים בעולם הערבי, הספרים הלבנים הבריטים, פרעות הערבים ביישוב בארץ וכן הלאה, מתכנסות אומות העולם ואומרות אנחנו בעד, בעד מדינה יהודית בארץ ישראל.
את האפקט הפסיכולוגי של האירוע הזה אי אפשר למדוד, המשמעות הייתה עצומה והחגיגה אינסופית.
מה קרה אחר כך עם ההחלטה? כפי שכבר הסברתי, כלום ושום דבר. אבל הניצחון התודעתי הדהד בכל רחבי תבל.
אם כך היכן טמונה הסכנה? מאמצי הדה-לגיטימציה מנצלים בשנים האחרונות את האירוע הזה בדיוק כדי לצמצם את הלגיטימציה הישראלית ברחבי העולם.
המכפישים והאנטישמיים כפי שכבר ידוע, לא מאפשרים לעובדות ומציאות לבלבל את קהל היעד שלהם. מבחינתם ישראל היא מפרה של הדין הבינלאומי כאשר במשך 70 שנה היא לא מקיימת את החלטת האו"ם מ29 בנובמבר (החלטה 181) לקיים מדינה ערבית על מרבית משטחי מדינת ישראל היום. כבר אין התייחסות או דרישה לקווי 67, אלא למפת הצעת החלוקה המקורית אשר השאירה למדינה היהודית העתידית חלקים קטנים יחסית מהשטח שיועד לה בהצהרת בלפור והסכמי סן רמו שבאו בעקבותיה בשנת 1922 (כל שטחי המנדט דאז כולל ירדן). כמובן שאזכור לסרבנות הערבית, או למעמדה המשפטי האמיתי של ההחלטה - אין.
בנוסף, כידוע היום היטב לציבור בישראל, המניעים האמיתיים העומדים מאחורי ההחלטות של הגופים הבינלאומיים אינם הצדק והאמת. ההוגנות אינה מובילה את דרכם אלא האינטרסים הצרים ואג'נדות פוליטיות.
אם כך, אפשר לחגוג אבל במידה. אנחנו חוגגים את המשמעות הסימבולית והתודעתית של החלטת האו"ם, אבל זוכרים את הצביעות וההכפשות חסרות השחר של אותו מוסד ממש, כלפי מדינת ישראל והעם היהודי.
זאת תוך הבנה וגישה אחידה כלפי חשיבותם ומעמדם המשפטי של מוסדות האו"ם בכלל והאסיפה הכללית בכלל.