השבועות הללו הם שבועות מתוחים מאוד עבור בני ובנות כיתות ח' במוסדות החינוך של הציונות הדתית. אלו השבועות שבהם צריכים התלמידים והתלמידות להכריע באילו ישיבות תיכוניות ואולפנות יבחרו, הכרעה שיתכן ותהיה מאוד משמעותית עבור עתידם כולו.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אביגיל נבו, ראש אולפנת 'תאיר' על האופן הנכון לבחור בו אולפנה, וכבר בפתח דבריה היא מציינת שהתקופה הנוכחית היא תקופת שפע גם בהיבט הזה. "אנחנו חיים בשפע מאוד גדול ויש הרבה אולפנות וישיבות וכולן מוצלחות ומחנכות ליראת שמים ואהבת תורה". המציאות הזו מותירה את ההורים ואת התלמידים והתלמידות בהתלבטות לא פשוטה.
לדברי נבו הצעד הראשון בדרך לבחירת אולפנה או ישיבה תיכונית מתחיל בשיח פתוח בין ההורים והתלמיד או התלמידה. "זו הזדמנות לשבת עם הילד והילדה על כוס קפה או שוקו ולחשוב על העניין בנחת. לחשוב על המטרה שלי, מה היא מחפשת באולפנה, מה היעדים שלי בשנים הבאות, מה יעזור לי לבחור. עצם הישיבה בנחת ופינוי הזמן לשיחה זו מתנה שאסור לוותר עליה".
נבו אינה מקבלת את הגישה הטוענת שילדים בגילאים הללו אינם רואים וחושבים לטווח הרחוק אלא עוסקים בעכשווי ובמיידי. "אני נותנת יותר קרדיט גם לילדים וגם לנו כהורים. זו הזדמנות לשבת איתם ולפתוח את השאלה אם את רוצה ללמוד קרוב או רחוק מהבית, האם את מעדיפה מסגרת פנימייתית או לחזור כל יום הביתה, למשפחתיות ולאוכל של אימא - זו שאלה שגם ההורים צריכים לשאול את עצמם - האם מתאים מקום גדול עם הרבה אפשרויות או מקום קטן ששומר על אווירת בית בתוך בית הספר, האם את מחפשת מקום שיש בו אוכלוסייה מגוונת וניתן לעצב זהות מתוך בחירה ובירור, או שתעדיפי מקום אחיד שבו כולם דומים וחושבים אותו דבר ונותנים ביטחון".
לדברי נבו יש ערך בעצם העלאת השאלות גם אם לא תמיד לבת תהיה תשובה לכל שאלה. "עצם השאלות ילוו אותה בדרך, גם אם לא יהיו לה תשובה. היא תדע שהיא צריכה לעצב את עצמה, היא צריכה לחשוב בכל תחנה. צריך לזכור שכולם טובים ומה שנותר לבחור הוא מה מתאים לך".
על קביעה זו נשאלה נבו אם המקומות אינם רק טובים אלא גם דומים לנוכח השיתוף החינוכי שבין המוסדות השונים והמסקנות שבאופן יחסי הגיעו אליהם כלל המוסדות בסוגיות השונות. לדבריה, אף על פי כן עדיין קיימים פערים והבדלים המשפיעים על דמותה של התלמידה. "בנות מגיעות למקומות שונים ויוצאות אחרת. יש בנות שהגיעו אלינו מסיבות שונות, יש בת שגילתה שלא מתאימה לה פנימייה והיא רוצה לחזור הביתה לפינה השקטה שלה. זו סיבה שהיא לא נתנה עליו את הדעת. בת אחרת ראתה שהבנות דומות מדי זו לזו והיא חיפשה גיוון גדול יותר ואתגר חברתי. מהניסיון האישי שלי אני יכולה לספר על הבנות אישיות שלי שלמדו באותו מוסד, אחת פרחה מהמקום הגדול והאחרת הרגישה שהיא הולכת לאיבוד. אלו ניואנסים קטנים שעושים את החיים אחרת".
עוד מוסיפה נבו ומעירה כי עצם קיומה של השיחה בין ההורים והתלמידה מייצר אצלה את התובנה והתחושה שיש מקום לשיחה עם ההורים, שהם נמצאים שם עבורה וגם בעתיד ניתן יהיה לחזור אליהם. זאת מעבר לבירור הבסיסי, האם אני בוחרת במוסד מסוים בגלל שהחברות הלכו לשם או בגלל חיבור פנימי אליו.
עוד נשאלה נבו אודות השינוי שחל בעשורים האחרונים ביחס לפנימייה. אם עד לפני שניים ושלושה עשורים פנימייה מלאה הייתה הכרח בנוף הישיבות והאולפנות, הרי שבשנים האחרונות האופציות בהרבה מוסדות פתוחות ותלמידים בוחרים בין פנימייה מלאה, פנימיה חלקית, לימודים אקסטרניים ומסלולים נוספים. לדבריה היא בוחנת את הסוגיה ראשית כאם, וכאם מדובר בדבר נפלא, כהגדרתה. נבו מספרת מניסיונה האישי כתלמידה בכפר פינס, מוסד נפלא לו היא חשה חובה אישית רבה בעיצוב אישיותה, אחת לשלושה שבועות, "גדלתי מצוין ואני חייבת לאולפנה הזו הרבה מאוד מבניין אישיותי, אבל היום, אם היו שואלים אותי אם אשלח את הבת שלי למוסד שבו היא תחזור פעם בשלושה שבועות הביתה, זה לא היה עובר. גם כמחנכת אני רואה את עצמי שותפה לעשייה של ההורים שהם הכתובת הראשונה. אנחנו באי כוחם של ההורים לאפשר לו לצמוח במסגרת החינוכית, אבל הקשר עם הבית הכרחי לצמיחה של הילד".