על ציר פריז-נתב"ג
על ציר פריז-נתב"גצילום: מנדי הכטמן. פלאש 90

עולים שמגיעים לישראל מצרפת ונתקלים במכשולים קשים בתחומי התעסוקה בוחרים להמשיך ולעבוד בצרפת ולחיות על הקו נתב"ג-פריז. זו אחת הבעיות המקדמות את פניהם של עולים מצרפת, בעיות עליהן התקיים היום (רביעי) כנס מיוחד במרכז האקדמי רופין.

בראיון ליומן ערוץ 7 מספרת ד"ר קארין אמית, ראש התכנית לתואר שני בהגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, על המחקר אותו ביצעה סביב קשיי הקליטה התעסוקתיים של העולים מצרפת, וזאת לצד קשיים נוספים אותם הם חווים.

"בפועל חלק מהעולים מקבלים מענה וחלק לא. נעשים תהליכים של קליטה אבל יש מספר מוקשים וקשיים", היא אומרת וממקדת את דבריה בשני סעיפים מרכזיים - שוק העבודה ונושא חינוך הילדים.

את מצוקת העולים בתחום התעסוקה היא מתארת: "הם מגיעים ממדינה אירופאית מודרנית והמקצועות שלהם מתאימים לשוק העבודה הישראלי, אבל בפועל העולים המשכילים שמחזיקים במקצוע שנדרשת לו בחינה הביורוקרטיה הישראלית די מכריעה ומאוד קשה להם להמיר את הכישורים כדי לעבוד במקצועות הללו. נעשו מאמצים לסייע להם, אבל עדיין יש הרבה רופאים מומחים שכשהגיעו לכאן אמרו להם שהם צריכים לעבור בחינות ולהתחיל כרופאים מתחילים".

המציאות הזו, מסבירה ד"ר אמית, גורמת לאותם רופאים להחליט שהם אינם עוזבים את מקום העבודה שלהם בצרפת, ופעם בחודש או בשבועיים הם טסים לצרפת, מבצעים ניתוחים או כל פעולה בתחום מומחיותם שם, בצרפת, ולחזור למשפחותיהם כאן.

"ברור שזה לא פתרון פשוט. עולים אחרים שעוסקים במקצועות שקשה להמיר כמו עריכת דין מוצאים את עצמם מהר מאוד מועסקים בחברות שנותנות שירות של מוקדנים, ושם יושבים עולים דוברי צרפתית ונותנים שירות לקהל, גם בחו"ל, דובר צרפתית, וכך נוצרת מובלעת צרפתית ונמנעת מהם היכולת להתערות בשפה המקצועית הישראלית".

לטעמה גם אם מדובר בפתרון זמני הרי שהוא 'מלכודת דבש', כהגדרתה שכן מדובר במקצועות שאינן הופכות רופאים לעובדי ניקיון, כפי שהיה עם עולי ברית המועצות, וגם השכר אינו גרוע, אך מאחר ומדובר באנשים משכילים ראוי ונכון היה לאפשר להם להשתלב בשוק העבודה הישראלי ולטווח הרחוק העבודות הללו מקבעות אותם בעבודות שלא תמיד יציבות והשכר בהן נמוך יחסית למסוגלות שלהם.

על אותם שבוחרים לחיות על ציר צרפת-ישראל בוחרים להישאר בישראל למרות הקושי בשל מניעי מסורת וציונות. "הרוב אומרים שהם מגיעים ממניעים דתיים וציוניים", אומרת אמית ומוסיפה כי אכן, גם החשש מאנטישמיות מהווה שיקול, ובסופו של דבר הם "קנו בתים והמשפחה רוצה להשתקע. יש לחלקם ציפייה לעבוד בשוק העבודה הישראלי, מתחילים קשיים אבל המשפחה מתחילה להשתלב והם מחליטים לעשות את המעברים הללו".

בדבריה מעירה אמית כי אמנם לא מדובר בחיים נוחים במיוחד אך בעידן הגלובאלי "זו תופעה שקיימת בעוד מקומות בעולם. זה הגיוני בעידן שבו אנחנו חיים, אבל יש שתי קבוצות קצה שהן חיות בקושי – הקבוצות החזקות עם המקצועות הנדרשים ויש קושי בהמרה או שהתגמול הישראלי אינו מספיק ולכן מחליטים לשמר את העבודה ואותם שלא מצליחים למצוא עבודה כי אין להם שפה וכישורים".

באשר לתחום החינוך, שכאמור גם הוא מהווה מכשול לא פשוט עבור העולים, אומרת ד"ר אמית: "מערכות החינוך בישראל ובצרפת מאוד שונות. ההורים בצרפת מעבירים אחריות למערכת החינוך שמקבלת את הילד מהבוקר עד שש שבע בערב. ההורים לא מדווחים על כל דבר ואין משימות ביתיות כפי שמקובל כאן. זו מערכת הרבה יותר נוקשה".

במציאות שכזו "המשפחות מגיעות, לא בטוחות בהליך ובמיקום הרישום. יש נטייה לשלוח למסגרות דתיות כי הם מסורתיים יותר, ויש קושי בהתאמת המסגרת הדתית לאורח החיים בבית, ובעיה נוספת היא הסיכוי שהילד לא ימלא את השעות הפנויות ולא ישרוד את המערכת הישראלית שבה יש שעות פנויות ביום, יש שיעורים שלא היו בצרפת וההורים אינם יכולים לסייע".

מול הבעיות הללו, אומרת אמית, המערכות מנסות למצוא פתרונות ובחלק מהמקומות של ריכוזי עלייה מתבצעים פתרונות כהצבת מגשרים תרבותיים, מסגרות תרבותיות לשעות אחר הצהריים, כיתות מיוחדות לעולים ועוד.

אמית עצמה אינה דוגלת בהכרח במענה שכזה שלעיתים מייצר את אותן מובלעות צרפתיות. "נעשים הרבה מאמצים. גם במשרד הקליטה מחלחלת התובנה שצריך להקל בתהליכי הבירוקרטיה ולסייע בתהליכים הללו. זה יקרה, והשאלה היא אם עד שזה יקרה נוצר בינתיים מצב שבו אנשים שוקלים מחדש את העלייה".