1
לפני מעמד ההלוויה המרשים שלו השבוע, בהשתתפות מאות אלפים שפקקו את גוש דן במשך שעות ארוכות, רוב הציבור בישראל לא ידע כמעט דבר על הרב אהרון-לייב שטיינמן.
המתעניינים בפוליטיקה של העולם החרדי ידעו שלאגף המכונה ליטאי ביהדות התורה יש רב זקן מופלג, שלו הם נשמעים לאחר פטירת הרב אלישיב. לא הרבה מעבר לכך. צרכן התקשורת הישראלי לא ראה את הרב שטיינמן בהופעות פומביות, ולא שמע אותו מוסר שיעורים או נואם בפני קהל. כשם שהיה גדול בתורה כך היה גדול בצניעות.
ביום ההלוויה חיפשו בתקשורת צדדים באישיותו של הנפטר שאפשר לתווך אותם לציבור הרחב. הזכירו את ההסתפקות שלו במועט בכל הקשור לצרכיו החומריים. תיארו שוב ושוב את ביתו הקטן והדל. את הכיסאות שעליהם ישבו הוא ואורחיו, אותם בנה במו ידיו מארגזי תפוזים לפני 50 שנה. הסגפנות הזאת אינה בהכרח הדרך היחידה הנכונה בעבודת ה'. המשנה באבות אומרת על "הנוי והכוח והעושר" שהם בגדר "נאה לצדיקים ונאה לעולם", וישנם גדולי תורה שלא חיו בצמצום שכזה. אבל דווקא בימים האלה השטופים ברדיפת עושר וכבוד, שבחלק מהמקרים מביאה גם לידי שחיתות עבריינית, החברה הישראלית זקוקה לדוגמה האישית הזאת. ההתרחקות של הרב שטיינמן מכל מנעמי הגשמיות שונה כל כך ממה שאנחנו שומעים על מי שתופסים כיום עמדות הנהגה בעולם שמחוץ לבית המדרש. לא רק מנהיגים פוליטיים, גם מי שנחשבים לאנשי רוח – סופרים, אנשי מדע ושופטים עליונים - לא מוותרים על מנעמי החומר ועל משכורות שמנות. וגם מי שלא להוט אחרי סיגרים ושמפניה, גם מי שלא נחשב לנהנתן במובן החומרי, יחפש לעצמו שררה, כבוד והוקרה.
הרב שטיינמן היה רחוק מאוד מכל זה. הוא היה כולו רוח. לימוד התורה והנחלתה לדורות הבאים מילאו את עולמו, ופרט לכך לא היה זקוק כמעט לכלום. הוא גם לא ביקש לעצמו הנהגה ציבורית. למרות ששמו הוזכר כמועמד להנהגה כבר לאחר פטירת הרב שך - הוא נשאר בצד והותיר את התפקיד לרב אלישיב. רק לאחר הסתלקותו, לפני חמש שנים, נכנס לנעליו. והוא שאף להתרחק מן הכבוד גם לאחר מותו. אם זה היה תלוי ברצונו, הייתה נערכת לו הלוויה צנועה ביותר ("מספיק שיהיו רק עשרה אנשים בהלוויה"). הוא אסר להספיד אותו או לכתוב לכבודו מאמרים בעיתונים. אבל יש צוואות שלא נועדו להתקיים. העם היהודי בכלל והציבור החרדי בפרט לא יוותרו על זכותם וחובתם לכבד את זכרם של גדולי הדור. לא נחה דעתו עד שהמליץ שלא לקרוא ילדים על שמו. כאילו ניסה לחסום כל אפשרות להנצחה שלו. אבל איזו הנצחה עוצמתית יש בצוואה המיוחדת הזאת, שתהפוך מן הסתם לטקסט שיילמד בשיעורי מוסר ומידות.
2
בנוסף להחמצה שבהיעדר היכרות עם הדמות המיוחדת הזאת לאורך 104 שנות חייה, החברה הישראלית החמיצה הזדמנות לזירוז של תהליכי ההשתלבות של הציבור החרדי בתוכה. זה היה יכול לקרות תחת הנהגתו של הרב שטיינמן. אבל חילונים קיצוניים, קצרי רוח ותאבי קרדיט ושלטון, ניסו לחולל בחיפזון ובכפייה את מה שהיה צריך לקרות בתהליך הדרגתי ומתוך הסכמה. ברגע מסוים בקדנציה הקודמת של הכנסת הם נראו כמנצחים, אבל היום ברור שזה היה ניצחון זמני וחולף.
הרב שטיינמן היה ידוע כמי שנתן את הסכמתו השקטה להשתלבות חלקית והדרגתית של הציבור החרדי בשוק העבודה. מסלולי לימוד אקדמיים שמכשירים חרדים וחרדיות לשוק העבודה קיבלו ממנו הכשר. גם בנושא השירות הצבאי הוא גילה מידה של פתיחות ומתינות. למרות היותו לפני כל דבר אחר ראש ישיבה ומרביץ תורה לתלמידים שזוכים לפטור משירות צבאי, הוא נתן את ידו להקמת מסלול הנח"ל החרדי, שנועד לצעירים חרדים שנפלטו מהישיבות ותורתם אינה אומנותם.
לרוע המזל, דווקא בזמן שבו הנהגת הציבור החרדי עברה לידיו המתונות של הרב שטיינמן, קמה ממשלה בהשתתפותה הדומיננטית של מפלגת 'יש עתיד'. יאיר לפיד וחבריו הגיעו אל הממשלה הקודמת שיכורי ניצחון וכוח, והאמינו שעם 19 המנדטים שלהם יוכלו לכפות על החרדים "שוויון בנטל". אצה להם הדרך, ובמקום להסתפק בגיוסם של מי שאינם שוקדים על התורה למסגרות צבאיות באווירה חרדית, הם ביקשו לבצע קיצוץ עמוק במספר הלומדים בישיבות ולהגביל אותו במכסות. העולם החרדי נכנס למגננה, ומגמות השתלבות שהיו יכולות לקבל תאוצה מתוך הסכמה, נבלמו בתגובת-נגד לניסיון יהיר וילדותי להביא אותן בכפייה. יאיר לפיד אולי כבר למד שהוא הרחיק לכת בניסיונו להשיג את הדברים בכוח, אבל את הנזק שנגרם ייקח זמן רב לתקן. אין ספק, למשל, שהתחזקותו של הפלג הירושלמי הקיצוני והתנגדותו להתייצבות בלשכת הגיוס אפילו לצורך קבלת פטור, היא תוצאה ישירה של הכוחניות הזאת.
3
החמצה דומה עלולה להתרחש אם תתקבל עמדתם של גורמים מובילים באקדמיה, שנלחמים בהתפתחותן של מסגרות לימודים אקדמיים לחרדים בהפרדה מגדרית.
השתלבות הציבור החרדי בשוק העבודה היא אינטרס מובהק, כלכלי וחברתי, של מדינת ישראל. כדי שזה יקרה, סטודנטים חרדים צריכים לקבל מסלול לימודים שתואם את אמונתם ואת אורח חייהם. אבל יש מי שמבקשים לנצל את שלב ההכשרה המקצועית כדי לחייב את החרדים לאמץ על הדרך גם את ערכי השוויון בין המינים, כפי שהם מתפרשים בחברה המערבית. הציבור החרדי מתנגד בצדק לניסיון להטמיע בו ערכים זרים, שעלולים להביא לפתחו את תופעת התפוררות התא המשפחתי, האופיינית לחברה המערבית. אם בגלל ההתעקשות על לימודים מעורבים ייפגע התהליך של השתלבות החרדים בלימודים אקדמיים ובשוק העבודה, זו תהיה עוד החמצה קשה כתוצאה מקיצוניות חילונית.
מתנגדי הלימודים בהפרדה מגדרית טוענים לפגיעה באפשרויות התעסוקה של הנשים שמרצות באקדמיה. זאת מכיוון שמרצים גברים יכולים להרצות בפני נשים חרדיות, בעוד מרצות נשים מודרות מלהרצות בפני גברים חרדים. לבעיה הזאת יש פתרון פשוט – לקבוע שרק נשים ילמדו חרדיות שלומדות בהפרדה. יש להניח שהציבור החרדי לא יתנגד לפתרון הזה. אם נושאי דגל השוויון יתנגדו לו, זו תהיה הוכחה לכך שמטרתם האמיתית היא לחנך את החרדים ולא למנוע פגיעה תעסוקתית בנשים.
4
גם בצה"ל גוברת המגמה המבקשת למחוק כל הבדל בין המינים. לאחר שנה של מאמצים ופגישות הצליחה שדולת הרבנים להוציא מנוסח פקודת השירות המשותף סעיף הצהרתי דוקר במיוחד, שהופך את ערבוב המינים לברירת המחדל שצה"ל דוגל בה. אז בפקודה שנחתמה השבוע לא נכתב כי "המפקדים יישמו את מדיניות השירות המשותף, ככל האפשר, לא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות", אבל כמובן גם לא נכתב ההפך. וכשאין תורה שבכתב, מה שקובע הוא רוח המפקד. והרוח בשנים האחרונות נושבת לכיוון מאוד ברור: עוד ערבוב, פחות צניעות, פחות התחשבות בחייל ובמפקד הדתי. מול עוצמת הלחץ הפמיניסטי יהיה צורך במאבק מתמיד למנוע התדרדרות נוספת, ולכן הפקודה שנחתמה השבוע היא לא סוף המאבק אלא רק תחילתו.
מה שברור הוא, שאם בשנים האחרונות רווחה בציונות הדתית התחושה שהנה בחורינו המצוינים הולכים לכבוש את הצבא ומשם את הנהגת המדינה, הגיע הזמן להירגע. הציונות הדתית תמשיך כנראה לתרום לצה"ל את חלקה ויותר, אבל אין לתלות במהלך הזה תקוות מוגזמות. להנהגת המדינה מגיעים דרך עמדות מפתח בפוליטיקה, במערכת המשפט, בתקשורת, בכלכלה, בתרבות ובאקדמיה ובשירות המדינה, לא פחות מאשר דרך הצבא. אפילו רוח צה"ל, מתברר, מעוצבת לא רק ביחידות הקרביות וברבנות הצבאית אלא גם בחיל החינוך, במפקדת יוהל"ם, בפרקליטות הצבאית ובדוברות צה"ל. הפמיניזם הרדיקלי מגיע לצה"ל מהמחלקות למגדר באקדמיה, ולכן את המאבק נגד השפעותיו המזיקות צריך לנהל, על ידי מיטב המוחות, בפקולטות למדעי החברה.
לציונות הדתית יש דרך משלה וגדולי תורה משלה, אבל בשבוע הזה במיוחד אפשר לשאוב השראה גם מדמותו של הרב שטיינמן. לשנן את דברי המשנה באבות "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", ולהיזכר בהיררכיה הנכונה בין ערך העוצמה הצבאית לערך הגדלות הרוחנית: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר".
לתגובות: [email protected]