מאת עמנואל שילה
חני לוז בביקורת מינורית על דאום, דאום בתגובה ברוטאלית * מה עדיף: מבקרת תקשורת בלי טלוויזיה, או מבקר טלוויזיה דתי שצופה בכל הזבל? * ובכל זאת: בהצלחה למבקר הטלוויזיה החדש של מעריב * ושיעזוב את המגזר לנפשו
את חטאי אני מזכיר: יש לי חוש הומור. קצת. בישיבת ההסדר שבה לימדתי פעם כבר לא מבקשים ממני לתת שיעורים, אך לעומת זאת לא שוכחים להזמין אותי לדרוש במסיבת פורים, יען כי למרות רצינותי התהומית אני מסוגל להפיק מדי פעם איזו שנינה משעשעת.
כשפתחנו את 'מקור ראשון' מחדש נאלצתי, בהעדר תקציב, לשאת תקופה מסוימת בעול עריכת המדור הסאטירי. לאחר מכן, כשרווח, פיניתי את מקומי לרעי הטוב והפחות-עסוק ממני, אבי סגל, ואליו ציוותתי את אלישיב רייכנר, בחור שנון בזכות עצמו, ששיגר אל סגל בכל שבוע קטעים מתוצרת ירוחם, עיירת מגוריו. רייכנר פרסם בעבר מדור סאטירי נחמד למדי ב'הצופה', בשותפות עם רעו משכבר הימים חנוך דאום. גם לאחר שהפקדתי את המדור בידי סגל רייכנר ושות' המשכתי מדי פעם להעביר לידי עורך המדור רעיונות מופרעים כאלה ואחרים, בצירוף המלצה חמה הישר מהתנור של נחתום המעיד על עיסתו: פרסם או שתפוטר!
בקיצור, פעם פורסמה במדור הסאטירי של 'מקור ראשון' מין הברקה שכזאת, פרי מוחי הקודח. שבוע לאחר מכן, במדורו של חנוך דאום ב'הצופה', אני רואה את הבדיחה שלי מצוטטת בתור הברקה של אלישיב רייכנר. כמובן שהיטב חרה לי עד מוות. הייתכן?! עד שפעם אחת הצלחתי להפיק משהו שזכה להערכתו של הליצן המדופלם חנוך דאום, והנה, שומו שמיים, הקרדיט שלי מוענק למי שכבר יצא שמו בעולם ואינו זקוק לו כלל!
למראה הייחוס המוטעה בטורו של חנוך דאום, קרה לי מה שקורה לפעמים לבעל ותיק שהניח לאפרוריות משמימה להשתלט על הזוגיות שלו עם אשתו. הוא עצמו כבר די אדיש ביחס אליה, אבל כשהוא רואה את הרושם הכביר שהיא עושה על אחרים הוא נחפז בקנאתו לשמור על זכויותיו. לא, לא הרמתי טלפון דחוף ונזעם לחנוך דאום, אבל בהזדמנות שאלתי אותו מה קרה. דאום הסביר לי שהבדיחה מתאימה לראש של רייכנר, המוכר לו היטב מעבודתם המשותפת, ומכיוון שידע שרייכנר משתתף קבוע במדור הוא היה בטוח שהוא יודע מי היצרן.
הסיפור האזוטרי אם-כי-חביב הזה לא ללמד על עצמו יצא. לא הייתי מלאה אתכם בו אלמלא הסתבר לי, מתוך מעקב רב-שנים אחרי יצירתו העיתונאית של דאום, שדרך ההיסק הזאת, שמדלגת על הבירור העובדתי גם כשזה ניתן להיעשות בקלות, פשוט מאפיינת את האיש. וגם כשהעובדות ידועות - הוא לעולם לא יניח להן לקלקל לו בדיחה טובה או תובנה מפולפלת. מה שפעם היה הרגל עצלני הפך לאחרונה לכורח. מי שצריך להתבטא כל כך הרבה, ובמגוון כה רחב של במות ונושאים, פשוט אין לו זמן להתעסק בבדיקה עובדתית.
אוחובסקי וגיגיא כגיבורי תרבות
כמו רבים וטובים במחננו, כתיבתו של חנוך דאום מעצבנת אותי כבר שנים, אך בחרתי לסבול בשקט. כמה דברים מקוממים במיוחד שהפיק בזמן האחרון - עוד מעט תשמעו עליהם - הוציאו אותי מקונכיית שונא המריבות, והולידו את הקטע הזה, המוקדש לחנוך בהערצה לרגל מינויו החדש למבקר הטלביזיה של מעריב. לגבי חנוך עצמו, אין לי ספק שהוא ייהנה מהקטע, שכן חובב קרבות וקטילות הוא האיש, מנעוריו ועד עתה.
נתחיל מהסוף: בשבוע שעבר, באותו מדור ב'הצופה', הוא השתלח בפראות בחני לוז, מבקרת התקשורת החרוצה של 'מקור ראשון'. דאום כותב שהוא לא אוהב להכאיב, ובאותה נשימה מעניק לה את הציון 'קטסטרופה'. "גיבורי התרבות שלה הם נועם פדרמן ואיתמר בן-גביר" – יורה דאום. אל תדקדקו אחרי התשתית העובדתית הלא ברורה לטענה הזאת. האם הגנה על זכויות אדם של אנשי כך הופכת אותם לגיבורי התרבות שלך? אני מכיר בכירים יותר במערכת מקור ראשון שמרזל פדרמן ובן-גביר הם באמת גיבורי התרבות שלהם, אבל אותם דאום לא יגנה כי הם לא העיזו לבקר אותו, חלילה. בכל מקרה, בן-גביר ופדרמן טובים לאין-ערוך מגיבורי התרבות של דאום, גל אוחובסקי וגיא אסיף, מנהיג להקת פינג-פונג האגדית.
רשימת מותקפים ארוכה
המניע לכל ההתפרצות הנזעמת הזאת היא ביקורת מתונה למדי שכתבה לוז על המוסף החגיגי והמעצבן ליום כיפור שערך דאום עבור מעריב. אני הייתי כותב מדור שלם על המוסף הקלוקל הזה שאינו ראוי אפילו לפורים, ויסלחו לי כמה קולגות שכתבו את החלק הקטן היותר חיובי בו. חני לוז הקדישה לו כמה שורות, ונמנעה מלתקוף את דאום אישית. הביקורת שלה מופנית בעיקר אל תכתיבי המערכת של התקשורת החילונית, שמאלצת את דוסיה לכתוב בצורה מאוד מסוימת על נושאים יהודיים.
"מבקרת התקשורת של מקור ראשון נוהגת לטפס על גבי", מתלונן מבקר הטלביזיה החדש של 'מעריב', שעשה בדרך לתפקיד הנחשק קריירה שלמה על גבו של כל המגזר המתנחלי והדתי-לאומי. מי לא סבל מנחת מקלדתו? כשהרב אלי סדן קרא לבוגריו לבוא לחזק את יישובי יש"ע המותקפים כינה זאת חנוך דאום אובססיה (בדאומית: אובסס), ותקף את הרב על שהוא מכוון את תלמידיו לאיזורים מסוכנים תוך ניצול השפעתו החינוכית עליהם. לא מזמן הכריז דאום שרוב תושבי יש"ע נאחזים ביישוביהם רק מכוח האינרציה, וקרא לשמאלנים לנהוג בתבונה ולהעניק לנו את החיבוק שיאפשר לנו לרדת מהעץ. על 'רביבים', הטור התורני הפופולארי המתפרסם בעיתון זה, הוא כתב שקריאתו גורמת ל"גירוד מהסוג המביך".
דאום חורג ממנהג עמיתיו למגזר בשפת הכתיבה שלו, שאינה מתנזרת מגסויות כאלה ואחרות. את מספר הביטויים הוולגריים במוסף שערך ליום כיפור(!) לא תימנו על אצבעותיו של מרבה-רגליים. זה לא הפריע לו להקדיש אחת מרשימותיו לירידה קטלנית על סטדנאפיסטית דתייה, בטענה שהופעתה גלוית-הראש אינה ייצוגית למגזר.
תסמונת דאום
ההשתלבות המטאורית של חנוך דאום במעריב ובערוץ בריזה נקנתה במחיר אידיאולוגי כבד, שבמסגרתו הוכיח שהוא אומנם חובש כיפה אבל אלוקים אין לו. בין השאר הוא תיעד צעידה משותפת עם גיא אסיף ב'מצעד הגאווה', ותיאר את תחושותיו למראה מיטה זוגית של הומוסקסואלים. הוא גם לא התבייש לקחת את גיאגיא, שמגדיר את עצמו תלת-מיני, לסיור במקווה חרדי לגברים בירושלים. בערך כמו בחורה שלוקחת ידיד שלה לסיור במלתחה של הנשים. תשוו את קצב התקדמותו לזה של רעהו הבכיר והלא פחות מוכשר, אורי אורבך. לאורבך לקח שנים של יזע ודמעות עד שהצליח לכבוש לו מקום בתקשורת הכללית, משום ששמר על חוט שידרה של נאמנות מיגזרית ואידיאולוגית. דאום פרץ כמטאור משום שסיפק לעורכיו השמאלנים מזון ערב לחיך של הלקאה מיגזרית עצמית, מנוסחת בשנינות שיינקינאית.
לזכותו של דאום ייאמר שהוא יורה לא רק בימין ובמתנחלים. כמו ממטרה הוא מסתובב על צירו ומשפריץ מים עכורים על כל הסובבים. לגנותו ייאמר שהוא מתעקש לייצג את המגזר, ואף משווק את עצמו בתור נציג של מגזר מקופח הראוי לאפליה מתקנת בערוץ 'בריזה'. זה לא מפריע לו לירוק להנאתו לבאר המיגזרית, שאת מימיה הוא נוהג לטנף בכביסה מלוכלכת, תוך שהוא לא עובד אצל הנהלת המגזר. אבל אל תבואו אל דאום עם סתירות פנימיות במשנתו. סתירות כאלה הן שיגרה בתרבות התל-אביבית הפוסט-מודרניסטית, שדאום מאמץ בשקדנות של תלמיד חרוץ את המוטיבים המרכזיים של נושאיה בתקשורת הישראלית. מה יש, היום הוא 'התחבר' לטענה אחת ומחר לטענה סותרת.
לא אוהב להכאיב
נחזור להשתלחות בחני לוז. לאחר שדאום מצהיר שהוא לא יענה לה כי הוא "לא אוהב להכאיב" (ויעידו על כך כל אותם אנשים שהוזכרו במאות כתבותיו והוא נזהר מאוד מלהכאיב להם), הוא משלח בה את מה שבעיניו אמור לפקוח את עיניה להבין שהיא נמצאת בבית זכוכית, ולכן כדאי שלא תשליך לעברו אבנים. "אותה עיתונאית", הוא מלשין לנו, "היא מבקרת התקשורת היחידה בארץ שאין לה בבית טלביזיה והיא לא מכניסה לביתה אף לא אחד משלושת העיתונים הגדולים, שזה בערך כמו להיות צמחוני המבקר שיפודי בשר". בקיצור, דאום לא רוצה להכאיב, הוא רק קובע שאין לחני לוז את הכלים המינימליים כדי לשמש בתפקידה. אני אישית שמחתי לשמוע שלמקור ראשון יש מבקרת תקשורת שמסתייגת כל כך מכלי התקשורת החילוניים עד שאינה רוצה לחשוף אליהם את בני ביתה. דאום כמו דאום מלהטט קצת בעובדות, שכן חני לוז קוראת גם קוראת עיתונים, גם אם לא "מכניסה לביתה". היא אינה עוסקת בביקורת אומנותית-מקצועית של תוכניות טלביזיה, וכדי לכתוב שרשות השידור חורגת מתקציבה אין צורך לצפות בתוכניתו של דאום בערוץ בריזה, ואפילו לא בכדורגל במוצאי שבת, שחנוך דאום כה נלחם למענו ברשימה שפרסם ערב סוכות. למעשה, אני מבין איך אפשר להיות בעלת טור שבועי לענייני תקשורת בלי טלוויזיה בבית יותר משאני מבין איך יכול לכהן כמבקר טלוויזיה מי שבכל פעם שמשודרת סצינת הזימה הבלתי-נמנעת הוא נאלץ להשפיל את עיניו. מה אמרתם? הוא לא משפיל את עיניו?
להשליך את הפיגום
אפילוג: אני מאוד אוהב את החבר'ה ממערכת הצופה, שדבריו של חנוך פורסמו אצלם. לעומתם, התנהלות הוועד המנהל של מקור ראשון, שבו כותבת חני, לא מוסיפה לי לאחרונה רוב נחת. אבל הפיוזים שלי קופצים למראה מבקר הטלביזיה החדש של מעריב, שנוהג לתקוף את כל העולם ואשתו, ולא יכול לסבול ביקורת מקצועית מינורית. איכשהו גם נדמה לי שהערות מתונות שכאלה היו נענות בטון אחר אילו באו מהמחנה הנגדי. בתוקף תפקידו חנוך דאום צופה ללא ספק בתוכניות זבל, כולל כאלו שהצפייה בהם אסורה הלכתית, ואשרייך חני לוז שאת מונעת אותם מעצמך ומבני ביתך.
אוסיף רק שברמה האישית אני מאחל לחנוך דאום הצלחה בתפקידו החדש ובכלל. סך הכל מדובר בבחור חיובי מיסודו, שהחוצפה החיננית שסיגל לעצמו עוד מימי נערותו בישיבה לצעירים של מרכז הרב חרגה ממידת הטעם הטוב עד כדי הכתרתו של הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל בתואר "הרב קוק ג'וניור". יהיו לי הרבה פחות טענות אם יקפיד לדבר בשם עצמו, לא יתיימר לייצג את המגזר הדתי, ולא ינופף בהיותו מתנחל בשעה שדעותיו כבר מזמן אינן מאפשרות להגדירו כימני. ממרום תפקידו החדש במעריב יכול כבר דאום להשליך את הפיגום המיגזרי שעזר לו להגיע עד הלום. עיתונאים צעירים מוכשרים ושנונים יש הרבה, ולא מפריע לי שיהיה עוד אחד ממוצא דתי ומתנחלי, גם אם את דעותיו מעצבות בעיקר רוחות השפלה, ורק לעיתים נדירות הוא זורק פירורים כמו ראיון פרובוקטיבי עם אדיר זיק על תיאוריית הקונספירציה.
ומה בסיבוב הבא? כיצד יגיב חנוך שוחר הקרבות? האם יכסח את הטור שלי במדורו ב'הצופה' המיגזרי, או שמא יבחר לחבוט בתוכנית הרדיו שלי ב'מעריב', לעיני כל ישראל? האם ידאג לשרוף אותי סופית בשיחות הבראנז'ה העיתונאית הדתית, או שמא יוכיח את אפסותי ב'בריזה'? ואולי, אפעס, ב'נקודה'?
ואולי אולי, יתכנס אל תוך עצמו, יהרהר מעט, יגרד את פדחתו ויאמר בלבו: יש משהו בדברים של הדוס מעצבן הזה?
עקבו בדריכות. אל תחמיצו.
חני לוז בביקורת מינורית על דאום, דאום בתגובה ברוטאלית * מה עדיף: מבקרת תקשורת בלי טלוויזיה, או מבקר טלוויזיה דתי שצופה בכל הזבל? * ובכל זאת: בהצלחה למבקר הטלוויזיה החדש של מעריב * ושיעזוב את המגזר לנפשו
את חטאי אני מזכיר: יש לי חוש הומור. קצת. בישיבת ההסדר שבה לימדתי פעם כבר לא מבקשים ממני לתת שיעורים, אך לעומת זאת לא שוכחים להזמין אותי לדרוש במסיבת פורים, יען כי למרות רצינותי התהומית אני מסוגל להפיק מדי פעם איזו שנינה משעשעת.
כשפתחנו את 'מקור ראשון' מחדש נאלצתי, בהעדר תקציב, לשאת תקופה מסוימת בעול עריכת המדור הסאטירי. לאחר מכן, כשרווח, פיניתי את מקומי לרעי הטוב והפחות-עסוק ממני, אבי סגל, ואליו ציוותתי את אלישיב רייכנר, בחור שנון בזכות עצמו, ששיגר אל סגל בכל שבוע קטעים מתוצרת ירוחם, עיירת מגוריו. רייכנר פרסם בעבר מדור סאטירי נחמד למדי ב'הצופה', בשותפות עם רעו משכבר הימים חנוך דאום. גם לאחר שהפקדתי את המדור בידי סגל רייכנר ושות' המשכתי מדי פעם להעביר לידי עורך המדור רעיונות מופרעים כאלה ואחרים, בצירוף המלצה חמה הישר מהתנור של נחתום המעיד על עיסתו: פרסם או שתפוטר!
בקיצור, פעם פורסמה במדור הסאטירי של 'מקור ראשון' מין הברקה שכזאת, פרי מוחי הקודח. שבוע לאחר מכן, במדורו של חנוך דאום ב'הצופה', אני רואה את הבדיחה שלי מצוטטת בתור הברקה של אלישיב רייכנר. כמובן שהיטב חרה לי עד מוות. הייתכן?! עד שפעם אחת הצלחתי להפיק משהו שזכה להערכתו של הליצן המדופלם חנוך דאום, והנה, שומו שמיים, הקרדיט שלי מוענק למי שכבר יצא שמו בעולם ואינו זקוק לו כלל!
למראה הייחוס המוטעה בטורו של חנוך דאום, קרה לי מה שקורה לפעמים לבעל ותיק שהניח לאפרוריות משמימה להשתלט על הזוגיות שלו עם אשתו. הוא עצמו כבר די אדיש ביחס אליה, אבל כשהוא רואה את הרושם הכביר שהיא עושה על אחרים הוא נחפז בקנאתו לשמור על זכויותיו. לא, לא הרמתי טלפון דחוף ונזעם לחנוך דאום, אבל בהזדמנות שאלתי אותו מה קרה. דאום הסביר לי שהבדיחה מתאימה לראש של רייכנר, המוכר לו היטב מעבודתם המשותפת, ומכיוון שידע שרייכנר משתתף קבוע במדור הוא היה בטוח שהוא יודע מי היצרן.
הסיפור האזוטרי אם-כי-חביב הזה לא ללמד על עצמו יצא. לא הייתי מלאה אתכם בו אלמלא הסתבר לי, מתוך מעקב רב-שנים אחרי יצירתו העיתונאית של דאום, שדרך ההיסק הזאת, שמדלגת על הבירור העובדתי גם כשזה ניתן להיעשות בקלות, פשוט מאפיינת את האיש. וגם כשהעובדות ידועות - הוא לעולם לא יניח להן לקלקל לו בדיחה טובה או תובנה מפולפלת. מה שפעם היה הרגל עצלני הפך לאחרונה לכורח. מי שצריך להתבטא כל כך הרבה, ובמגוון כה רחב של במות ונושאים, פשוט אין לו זמן להתעסק בבדיקה עובדתית.
אוחובסקי וגיגיא כגיבורי תרבות
כמו רבים וטובים במחננו, כתיבתו של חנוך דאום מעצבנת אותי כבר שנים, אך בחרתי לסבול בשקט. כמה דברים מקוממים במיוחד שהפיק בזמן האחרון - עוד מעט תשמעו עליהם - הוציאו אותי מקונכיית שונא המריבות, והולידו את הקטע הזה, המוקדש לחנוך בהערצה לרגל מינויו החדש למבקר הטלביזיה של מעריב. לגבי חנוך עצמו, אין לי ספק שהוא ייהנה מהקטע, שכן חובב קרבות וקטילות הוא האיש, מנעוריו ועד עתה.
נתחיל מהסוף: בשבוע שעבר, באותו מדור ב'הצופה', הוא השתלח בפראות בחני לוז, מבקרת התקשורת החרוצה של 'מקור ראשון'. דאום כותב שהוא לא אוהב להכאיב, ובאותה נשימה מעניק לה את הציון 'קטסטרופה'. "גיבורי התרבות שלה הם נועם פדרמן ואיתמר בן-גביר" – יורה דאום. אל תדקדקו אחרי התשתית העובדתית הלא ברורה לטענה הזאת. האם הגנה על זכויות אדם של אנשי כך הופכת אותם לגיבורי התרבות שלך? אני מכיר בכירים יותר במערכת מקור ראשון שמרזל פדרמן ובן-גביר הם באמת גיבורי התרבות שלהם, אבל אותם דאום לא יגנה כי הם לא העיזו לבקר אותו, חלילה. בכל מקרה, בן-גביר ופדרמן טובים לאין-ערוך מגיבורי התרבות של דאום, גל אוחובסקי וגיא אסיף, מנהיג להקת פינג-פונג האגדית.
רשימת מותקפים ארוכה
המניע לכל ההתפרצות הנזעמת הזאת היא ביקורת מתונה למדי שכתבה לוז על המוסף החגיגי והמעצבן ליום כיפור שערך דאום עבור מעריב. אני הייתי כותב מדור שלם על המוסף הקלוקל הזה שאינו ראוי אפילו לפורים, ויסלחו לי כמה קולגות שכתבו את החלק הקטן היותר חיובי בו. חני לוז הקדישה לו כמה שורות, ונמנעה מלתקוף את דאום אישית. הביקורת שלה מופנית בעיקר אל תכתיבי המערכת של התקשורת החילונית, שמאלצת את דוסיה לכתוב בצורה מאוד מסוימת על נושאים יהודיים.
"מבקרת התקשורת של מקור ראשון נוהגת לטפס על גבי", מתלונן מבקר הטלביזיה החדש של 'מעריב', שעשה בדרך לתפקיד הנחשק קריירה שלמה על גבו של כל המגזר המתנחלי והדתי-לאומי. מי לא סבל מנחת מקלדתו? כשהרב אלי סדן קרא לבוגריו לבוא לחזק את יישובי יש"ע המותקפים כינה זאת חנוך דאום אובססיה (בדאומית: אובסס), ותקף את הרב על שהוא מכוון את תלמידיו לאיזורים מסוכנים תוך ניצול השפעתו החינוכית עליהם. לא מזמן הכריז דאום שרוב תושבי יש"ע נאחזים ביישוביהם רק מכוח האינרציה, וקרא לשמאלנים לנהוג בתבונה ולהעניק לנו את החיבוק שיאפשר לנו לרדת מהעץ. על 'רביבים', הטור התורני הפופולארי המתפרסם בעיתון זה, הוא כתב שקריאתו גורמת ל"גירוד מהסוג המביך".
דאום חורג ממנהג עמיתיו למגזר בשפת הכתיבה שלו, שאינה מתנזרת מגסויות כאלה ואחרות. את מספר הביטויים הוולגריים במוסף שערך ליום כיפור(!) לא תימנו על אצבעותיו של מרבה-רגליים. זה לא הפריע לו להקדיש אחת מרשימותיו לירידה קטלנית על סטדנאפיסטית דתייה, בטענה שהופעתה גלוית-הראש אינה ייצוגית למגזר.
תסמונת דאום
ההשתלבות המטאורית של חנוך דאום במעריב ובערוץ בריזה נקנתה במחיר אידיאולוגי כבד, שבמסגרתו הוכיח שהוא אומנם חובש כיפה אבל אלוקים אין לו. בין השאר הוא תיעד צעידה משותפת עם גיא אסיף ב'מצעד הגאווה', ותיאר את תחושותיו למראה מיטה זוגית של הומוסקסואלים. הוא גם לא התבייש לקחת את גיאגיא, שמגדיר את עצמו תלת-מיני, לסיור במקווה חרדי לגברים בירושלים. בערך כמו בחורה שלוקחת ידיד שלה לסיור במלתחה של הנשים. תשוו את קצב התקדמותו לזה של רעהו הבכיר והלא פחות מוכשר, אורי אורבך. לאורבך לקח שנים של יזע ודמעות עד שהצליח לכבוש לו מקום בתקשורת הכללית, משום ששמר על חוט שידרה של נאמנות מיגזרית ואידיאולוגית. דאום פרץ כמטאור משום שסיפק לעורכיו השמאלנים מזון ערב לחיך של הלקאה מיגזרית עצמית, מנוסחת בשנינות שיינקינאית.
לזכותו של דאום ייאמר שהוא יורה לא רק בימין ובמתנחלים. כמו ממטרה הוא מסתובב על צירו ומשפריץ מים עכורים על כל הסובבים. לגנותו ייאמר שהוא מתעקש לייצג את המגזר, ואף משווק את עצמו בתור נציג של מגזר מקופח הראוי לאפליה מתקנת בערוץ 'בריזה'. זה לא מפריע לו לירוק להנאתו לבאר המיגזרית, שאת מימיה הוא נוהג לטנף בכביסה מלוכלכת, תוך שהוא לא עובד אצל הנהלת המגזר. אבל אל תבואו אל דאום עם סתירות פנימיות במשנתו. סתירות כאלה הן שיגרה בתרבות התל-אביבית הפוסט-מודרניסטית, שדאום מאמץ בשקדנות של תלמיד חרוץ את המוטיבים המרכזיים של נושאיה בתקשורת הישראלית. מה יש, היום הוא 'התחבר' לטענה אחת ומחר לטענה סותרת.
לא אוהב להכאיב
נחזור להשתלחות בחני לוז. לאחר שדאום מצהיר שהוא לא יענה לה כי הוא "לא אוהב להכאיב" (ויעידו על כך כל אותם אנשים שהוזכרו במאות כתבותיו והוא נזהר מאוד מלהכאיב להם), הוא משלח בה את מה שבעיניו אמור לפקוח את עיניה להבין שהיא נמצאת בבית זכוכית, ולכן כדאי שלא תשליך לעברו אבנים. "אותה עיתונאית", הוא מלשין לנו, "היא מבקרת התקשורת היחידה בארץ שאין לה בבית טלביזיה והיא לא מכניסה לביתה אף לא אחד משלושת העיתונים הגדולים, שזה בערך כמו להיות צמחוני המבקר שיפודי בשר". בקיצור, דאום לא רוצה להכאיב, הוא רק קובע שאין לחני לוז את הכלים המינימליים כדי לשמש בתפקידה. אני אישית שמחתי לשמוע שלמקור ראשון יש מבקרת תקשורת שמסתייגת כל כך מכלי התקשורת החילוניים עד שאינה רוצה לחשוף אליהם את בני ביתה. דאום כמו דאום מלהטט קצת בעובדות, שכן חני לוז קוראת גם קוראת עיתונים, גם אם לא "מכניסה לביתה". היא אינה עוסקת בביקורת אומנותית-מקצועית של תוכניות טלביזיה, וכדי לכתוב שרשות השידור חורגת מתקציבה אין צורך לצפות בתוכניתו של דאום בערוץ בריזה, ואפילו לא בכדורגל במוצאי שבת, שחנוך דאום כה נלחם למענו ברשימה שפרסם ערב סוכות. למעשה, אני מבין איך אפשר להיות בעלת טור שבועי לענייני תקשורת בלי טלוויזיה בבית יותר משאני מבין איך יכול לכהן כמבקר טלוויזיה מי שבכל פעם שמשודרת סצינת הזימה הבלתי-נמנעת הוא נאלץ להשפיל את עיניו. מה אמרתם? הוא לא משפיל את עיניו?
להשליך את הפיגום
אפילוג: אני מאוד אוהב את החבר'ה ממערכת הצופה, שדבריו של חנוך פורסמו אצלם. לעומתם, התנהלות הוועד המנהל של מקור ראשון, שבו כותבת חני, לא מוסיפה לי לאחרונה רוב נחת. אבל הפיוזים שלי קופצים למראה מבקר הטלביזיה החדש של מעריב, שנוהג לתקוף את כל העולם ואשתו, ולא יכול לסבול ביקורת מקצועית מינורית. איכשהו גם נדמה לי שהערות מתונות שכאלה היו נענות בטון אחר אילו באו מהמחנה הנגדי. בתוקף תפקידו חנוך דאום צופה ללא ספק בתוכניות זבל, כולל כאלו שהצפייה בהם אסורה הלכתית, ואשרייך חני לוז שאת מונעת אותם מעצמך ומבני ביתך.
אוסיף רק שברמה האישית אני מאחל לחנוך דאום הצלחה בתפקידו החדש ובכלל. סך הכל מדובר בבחור חיובי מיסודו, שהחוצפה החיננית שסיגל לעצמו עוד מימי נערותו בישיבה לצעירים של מרכז הרב חרגה ממידת הטעם הטוב עד כדי הכתרתו של הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל בתואר "הרב קוק ג'וניור". יהיו לי הרבה פחות טענות אם יקפיד לדבר בשם עצמו, לא יתיימר לייצג את המגזר הדתי, ולא ינופף בהיותו מתנחל בשעה שדעותיו כבר מזמן אינן מאפשרות להגדירו כימני. ממרום תפקידו החדש במעריב יכול כבר דאום להשליך את הפיגום המיגזרי שעזר לו להגיע עד הלום. עיתונאים צעירים מוכשרים ושנונים יש הרבה, ולא מפריע לי שיהיה עוד אחד ממוצא דתי ומתנחלי, גם אם את דעותיו מעצבות בעיקר רוחות השפלה, ורק לעיתים נדירות הוא זורק פירורים כמו ראיון פרובוקטיבי עם אדיר זיק על תיאוריית הקונספירציה.
ומה בסיבוב הבא? כיצד יגיב חנוך שוחר הקרבות? האם יכסח את הטור שלי במדורו ב'הצופה' המיגזרי, או שמא יבחר לחבוט בתוכנית הרדיו שלי ב'מעריב', לעיני כל ישראל? האם ידאג לשרוף אותי סופית בשיחות הבראנז'ה העיתונאית הדתית, או שמא יוכיח את אפסותי ב'בריזה'? ואולי, אפעס, ב'נקודה'?
ואולי אולי, יתכנס אל תוך עצמו, יהרהר מעט, יגרד את פדחתו ויאמר בלבו: יש משהו בדברים של הדוס מעצבן הזה?
עקבו בדריכות. אל תחמיצו.