"אני לא אתן שהילדים שלי ישאלו אותי מה שאני שאלתי את הורי, ניצולי השואה", אומרת תמי שפירא, תושבת מעלה לבונה. "כשהילדים שלי ישאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי, אני אוכל להגיד: אני הייתי על הגג בלובן!"
הכל החל ביום בו קמו מהשבעה של אבי ואביטל וולנסקי הי"ד. אבי ואביטל, תושבי הישוב עלי, נרצחו בליל כ"ז באב, בדרכם חזרה הביתה משבת אצל הוריה של אביטל במושב תקומה. מחבל ארב להם ליד בית בכפר לובן-א-שרקייה, כפר השוכן על כביש 60, בין צומת תפוח לישוב עלי, וכשעברו ירה בהם למוות. אבי ואביטל הותירו אחריהם שני ילדים קטנים: יגאל בן שלוש ונדב בן שמונה חודשים.
באותו יום ארגן הישוב עלי, הסמוך לכפר, אזכרה לאבי ואביטל בבית ממנו נורו היריות שקפחו את חייהם. לאחר האזכרה התבצרו התושבים בבית, בדרישה להרוס את הבית ולכרות את העצים הנמצאים בצדי הכביש, בצלם מתחבאים מחבלים היורים לכיוון הנוסעים בכביש. צה"ל הגיע למקום וניסה לפנות את התושבים. לאחר שנעצרו חמישה תושבים, החליטו הנשים לקחת את העניינים בידיים.
"ברגע שראינו שהגברים אינם יכולים לפעול, מכיוון שהם נעצרים ע"י הצבא", אומרת ליאת ואך, תושבת עלי, "החלטנו לקחת את העניינים בידיים".
יש מי שדואג לביטחון
אני יושבת מול שש הנשים, המכונות "ועד פעולה". הן מורכבות מתושבות כל גוש שילה (מעלה לבונה, עלי, שבות רחל ושילה). הן מגיעות בחופשיות לכפר ולבית ושולטות בשטח: כשהחייל מסביר להן שאינן יכולות להיכנס לבית, הן מייד מרימות טלפונים ומסדירות את כניסתן לחצר. הן מארגנות שם פעילויות ושיעורים לנשים בכל שבוע. בסוכות הן ארגנו סוכה, סדנת יצירה לילדים ושמחת בית השואבה - והכל בבית בלובן-א-שרקייה, כפר ערבי עוין.
רות אבנית: "כל מה שאנחנו רוצות הוא שמישהו ייקח אחריות. שנוכל לחזור ולנסוע על הכביש בביטחון, כמו לפני כן".
לכל הנשים ילדים בבית, וחלקן אף עובדות מחוץ לבית, אך כולן מקבלות את מלוא התמיכה מהבעלים, "אם זה ברעיונות או בבייבי-סיטר בזמן שאנחנו יוצאות לפעילות" - צוחקת ליאת שריד, שמגיעה לפגישה מלווה בבתה הקטנה. הן כולן נשים שהחליטו: לא עוד! הן רוצות להחזיר את הביטחון הביתה.
ליאת ואך: "יש שעות שבהן צריך להיות עם הילדים בבית: לעזור בהכנת שיעורי בית, להקשיב למה שעבר עליהם בבית-הספר, לפנק, לשמור ולהגן עליהם; ויש שעות שבהן צריך לצאת ולהיאבק בחוץ למען הילדים, למען הביטחון שלהם".
"הייתי עם תלמידותיי ביותר מדי הלוויות", אומרת חיה גזית, תושבת עלי ומורה באולפנת עופרה. "ראיתי את הצער והכאב, ראיתי את אי הוודאות, ראיתי את הפחד בעיניים, ראיתי אותן נפרדות מיותר מדי אנשים קרובים אליהן, ראיתי אנשים שנלחמים על חייהם... הגיע הזמן שנשים לכך סוף!"
הן חדורות אמונה ובטחון, ויודעות שמה שהן עושות הוא הדבר הנכון לעשותו: "אנחנו מקבלות הרבה תמיכה", מספרת חנה ריקלין, תושבת עלי. "כל רבני הישובים עוזרים לנו, מעודדים, תומכים ומשתתפים במאבק על הביטחון, על הבית, שלא לדבר על האהבה והעזרה שמעניקים לנו כל תושבי היישובים".
במסגרת המאבק הן אינן פועלות רק בבית. הן נפגשות עם אישים תורניים, פוליטיים וצבאיים, כמו חברי-הכנסת אורי אריאל והרב בני אלון.
"אנחנו נלחמות על החיים שלנו", הן מסבירות. "היום אנחנו שוקלים כל נסיעה, במיוחד עם הילדים. לא משנה מתי נוסעים, בלילה או בבוקר, כבר הוכח שאין הבדל מבחינת הפיגועים. המטרה שלנו היא להחזיר את הביטחון. מכורח המציאות הפכנו לחיילים במלחמה הזאת, ומחובתנו להילחם בכל המנסים לפגוע בנו".
המחבל הוא אחד מתוך קבוצה
"צריך להבין", אומרת רות אבנית, "שעם ישראל נמצא עכשיו במלחמה. כשאתה במלחמה אתה חייב לדעת שאתה לא נלחם מול אדם, אתה נלחם מול קבוצה שלמה. המחבל אינו אדם בודד. הוא שייך לבית, ששייך לכפר, שמשתייך לקבוצה שלמה שרוצה להרוג אותנו".
"כיום מתמודדים עם האוכלוסייה הערבית בשיטת 'המקל והגזר'", ממשיכה ריקלין. "לפי שיטה זו, הערבים הטובים יקבלו צ'ופרים, הם יוכלו להמשיך את חייהם בנחת ובשלווה, וכמה שפחות עוצרים יוטלו עליהם, ואילו המחבלים יקבלו את עונשם. אנחנו טוענות שאסור להבדיל בין חפים מפשע למחפים על פשע, ולכן כאשר מתוך כפר יוצא מחבל, וזו כבר הפעם השביעית שהמחבל בן ה-16 יורה על הכביש, כל הכפר צריך לדעת שיבוא עונש בעקבות המעשה".
"הערבים עצמם יודעים את התשובה על מעשיהם", אומרת שריד. "הם יודעים שכאשר מתבצע פיגוע, הם יקבלו את עונשם. האלמנה לה שייך הבית התפנתה מהבית ללא שום הוראה בבוקר שלאחר הפיגוע. כשבאנו לכאן היא כבר לא היתה פה, היא עזבה מעצמה".
"כשהממשלה רוצה משהו, היא יודעת לבצע את זה", ממשיכה שפירא. "לדוגמא, כשרצו לבנות את כביש חוצה ישראל והיו צריכים שטחים, שילמו לאנשים כדי שהם יעברו למקום אחר. אז עכשיו, כשהחיים שלנו תלויים בזה, למה אי אפשר לשלם לערבים כדי שהם יתפנו מכאן???"
"החיים שלנו דומים לאדם שהולך בספארי", ממשילה ריקלין. "אריות ונמרים מסתובבים סביבנו בלי שיש סביבנו איזושהי הגנה".
"היו ימים יותר טובים", נזכרת גזית. "בימים האלו הייתי ממתינה בצומת תפוח בשעות שהילדים בכפר היו יוצאים מבתי הספר, ועוברת בכביש רק לאחר שהילדים כבר היו בבית, אחרת הייתי חוטפת אבנים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - סלעים. כיום כבר אין בעיה, היום יש רק יריות".
בממשלה מחכים לפיגוע הבא
"אנחנו לא דורשות משהו בלתי הגיוני", אומרת בכאב ואך. "כמה חודשים לפני כן, כשנרצח התינוק יהודה שוהם הי"ד, גם מאחד הבתים בכפר, צה"ל העמיד עמדה פה, ואז היה שקט. אבל אחר-כך צה"ל פינה את העמדה, והחלו היריות שבסופו של דבר פגעו באבי ואביטל. כל הזמן אמרו לנו שזה כפר שקט, שהרוצח לא מהכפר הזה. אבל אחר-כך גילו שהרוצח הזה, בן ה-16, הוא מהכפר. הוא גדל בכפר, הוא למד בבית-הספר של הכפר, ספג את כל השנאה שלו מהדרשות במסגד, ואני שואלת - איך יתכן שהכפר ממשיך בחיים שלו, כאילו שום דבר לא קרה? איך יתכן שלא נסגר שום מקום שהטיף להרג הזה? איך יכול להיות שאף אחד לא נעצר באשמת ההטפה לשנאה ולרצח??? יש פה בכפר הזה שותפים לרצח הזה, אבל אף אחד לא עושה כלום כדי להעניש אותם!".
"אחרי רצח רבין, באחד הישובים באזור היו כמה אנשים שהביעו שמחה, ומיד יצא ראש המועצה שלהם בהנחיה למנוע מהם לקבל אספקה של כמה דברים שוטפים הנצרכים לחיים. למרות שהרוצח המתועב לא יצא מהיישוב שלהם, נמנעו מהם דברים. איך יתכן שמכפר שיצא רוצח של שלושה אשים לא נמנעים דברים?!" תמהה ריקלין.
"אנחנו רק רוצות תשובה עקרונית למצב הזה", הן אומרות. "לא מספיק לנו שיתגברו את הכוחות הצבאיים פה בכביש. אנחנו רוצות שיעשו משהו עקרוני, לא משהו סמלי. אנחנו רואים שהמצב שבו משפחות יודעות שהן יסבלו בגלל מעשי ילדיהם, אם זה במסגרת גירוש קרובים של מחבלים או בהריסת הבית, מרתיע את המחבלים ומשפחותיהם, אבל פה לא קורה שום דבר. החיים ממשיכים להם, כל השכנים הערביים באים ומסתכלים עלינו מארגנות פעילות, הם לא פוחדים! המצב הוא, כמו שאמר סגן השר גדעון עזרא, שמחכים לפיגוע הבא".
לפני כשבועיים נפגש ועד הפעולה עם סגן השר לביטחון פנים, גדעון עזרא. הן העלו את בקשתן להרוס את הבית ממנו ירה המחבל, לחשוף את האזור ולשמור על חייהן. לתדהמתן, סרב סגן השר להרוס את הבית בשלב זה. "יש להרוס את הבית", הוא אמר, "אבל רק לאחר הפיגוע הבא".
גדעון עזרא מאוד לא אהב לשמוע את שאלותיי בטלפון. "תתקשרי אלי בעוד שעתיים", הוא אמר בטון כועס ונוזף. כשהצלחתי סוף סוף לשוחח איתו הוא הסביר שאין מה לעשות - חלף עבר לו זמן רב מאז הפיגוע, ולכן הענישה כבר לא תהיה אפקטיבית. הוא אינו מתנגד להריסת בתים של מחבלים, אבל רק כאשר ההריסה מתבצעת מייד לאחר הפיגוע, ורק כשברור שהירי התבצע מהבית, בחסות המתגוררים בו, וכל זה בתנאי שהרשויות המשפטיות יאשרו זאת.
במילים אחרות: ממשלת ישראל ממתינה לרצח הבא כדי שהוא יכשיר את הריסת הבית (אם ר' אליוקים, כמובן, לא יתנגד). עד אז, אומרות הנשים, יכול המחבל להמשיך ולירות עלינו ללא חשש. אם זה לא היה טראגי כל כך, היה אפשר לצרף את המדיניות הזו למהדורה החדשה של חכמי חלם.
אלא שבתוך החושך של קבלת ההחלטות ניתן לזהות גם את אורות הגבורה. את סיפורן של שש נשים, המייצגות עוד נשים רבות בתקופה זו, שש אמהות אמיצות וחזקות שקמו, הניחו בצד את כל עיסוקיהן ואמרו: "לא עוד!".