נקודת מבט של יוצר שמכיר את הנושא מקרוב. 'הגבעה האחרונה'
נקודת מבט של יוצר שמכיר את הנושא מקרוב. 'הגבעה האחרונה'צילום: באדיבות כאן 11

האם אחרי צפייה בסרט 'הגבעה האחרונה' תאהבו מעומק הלב את נערי הגבעות? לא בטוח. האם תכירו אותם קצת יותר טוב? כנראה שכן.

מצלמתו של אברהם שפירא, המוכר לנו מסרטו הקודם 'זה היה ביתי' על פינוי משפחתו מעמונה, ששודר לפני כחצי שנה אף הוא במסגרת התוכנית 'זמן אמת' בכאן 11, לוקחת אותנו שוב אל מחוזות יהודה ושומרון, והפעם אל נקודת הקצה.

שפירא, סטודנט לקולנוע בבית הספר של 'תורת החיים', מגיע מעומק השטח. לא מעט סרטי דוקו נעשו עד היום על נוער הגבעות, תוך הפרחת הבטחות דרמטיות של "הצצה נדירה ובלעדית" אל הנעשה מעבר להרי החושך של מחוזות הימין הקיצוני. אבל שפירא לא צריך את העטיפות הללו. הוא עצמו תושב יצהר, חבר תנועת 'דרך חיים' של הרב יצחק גינזבורג, ואת הנערים שהוא מתעד במצלמה הוא מכיר אישית. אגב, בצניעות לא אופיינית ליוצרים בז'אנר, שפירא לא נוכח בכלל גם בסרט הזה, לא מול המצלמה וגם לא בקריינות מאחוריה. הוא מבקש לתת לדברים לדבר בעד עצמם.

'הגבעה האחרונה', ששודר השבוע (וזמין לצפייה באתר כאן וביוטיוב) מביא את סיפורם של נערים במאחז 'מגיני ארץ', סמוך ליישוב הר ברכה בשומרון. המאחז, שהוא בעיקרו מבנה מאולתר שחציו אבן וחציו פנלים, מאכלס בתוכו קבוצת נערים ששמה לה למטרה ליישב נקודה נוספת בארץ ישראל. מרבית הפעילות מתמקדת במשחקי חתול ועכבר עם השלטונות: מרגע הקמתו המקום זוכה לביקורים תכופים של כוחות צבא, משטרה, מג"ב ושב"כ. כנראה שמשהו בנוכחותה של קבוצת הנערים במקום מטריד מאוד את הממסד, והם עושים הכול כדי להרחיק אותם מהמאחז – החל באיומים וכלה בהרס חוזר ונשנה של המבנה הקטן. תוך כדי העימותים, נשמעות גם מילים קשות של הנערים כלפי שוטרים וחיילים. בין לבין נותן להם שפירא את הבמה לשטוח את השקפת עולמם הנחרצת, בין השאר ביחס לערבים וביחס ל"ציונים", כפי שהם מכנים את נציגי השלטון הישראלי.

ריטואל הפינויים, שמתחיל להיראות אבסורדי בשלב מסוים, תופס חלק נכבד מהסרט, אולי אפילו נכבד מדי. לעומת זאת, זוויות אחרות נעדרות מהמסך, והיה מתבקש להעמיק את עבודת התיעוד. אפשר להניח אמנם שחומרים רבים וחשובים נותרו על רצפת חדר העריכה. ובכל זאת, לצופה חסרים חלקים בסיפור. היה כדאי לשמוע את המבוגרים שמגבים את הנערים באספקה ובבנייה מחודשת של המקום, את ההורים עצמם (למעט הבלחה קצרה של אחת האימהות, הם נעדרים), ואפילו הצגת סיפורם האישי של הנערים בהקשר רחב יותר. כך למשל, חנוך רבין, אחד הנערים שמופיע בסרט בקצרה, יכול היה לתת רובד נוסף ומשמעותי לו שיתף את הצופים במה שעבר עליו מול חוקרי השב"כ או במספר המבהיל של צווי ההרחקה שקיבל בחייו. אולי הבנת המקום והחוויות האישיות של הנערים במבט כולל, היו נותנים מעט הקשר לביטויים שקשים לאוזן כמו "ציונים ארורים".

הגילוי המפתיע של הסרט הוא הגיבור הראשי, אלישע ירד. מדובר במבוגר שבחבורה, המנהיג הבלתי מעורער של המאחז, שגם במצבי משבר לא מתחמק מאחריות. ירד מנפץ את הסטיגמות שמבקשים להדביק לנערי הגבעות, תחת הכותרת "נוער נושר" או "ילדים בסיכון". הוא אינטליגנטי להפליא, שנון, כריזמטי ובעל תכונות מנהיגות בולטות. לא כדאי להחמיץ את חיקויי הקריינות שהוא עושה לטקסטים הצפויים שמלווים בדרך כלל סרטים מקבילים על נערי גבעות. ירד מתמודד באומץ על המסך גם עם נושאים רעיוניים, וגם עם שופלים שפושטים שוב ושוב על המקום שבנה בעשר אצבעותיו.

'הגבעה האחרונה' אולי לא מספק לצופה את כל התשובות, ואולי יגרום לחלק מהצופים כאב בטן. אבל ייחודו בכך שהוא נותן פתחון פה אמיתי, בלי מגמתיות ועריכה עוינת, לקבוצת הנערים שמעסיקה רבות את הממסד הישראלי. מי שבאמת רוצה להבין, יצטרך להגיע בעצמו אל הגבעה וללבן את הסוגיות הטעונות על סיר פויקה בצורה אמיתית ונוקבת.