ארכיון
ארכיון צילום: דבר צה"ל

פרשת הנערות בכפר נבי סאלח חשובה מעבר לאירוע המקומי, זה מקרה מכונן המצביע על כשל עקרוני ומתמשך בהתנהלותו של צה"ל כנגד פורעים ערבים.

המציאות בה נערות מרשות לעצמן להתקרב אל חייל צה"ל וגם לפגוע בו, אינה מתקבלת על הדעת ואסור שתהיה.

לסטור לחייל צה"ל ולקללו מהווה פגיעה בסמלי ריבונות מדינת ישראל הרבה מעבר לפגיעה האישית בחייל. המעשה פוגע פגיעה אנושה, לא פחות, בשארית כוח ההרתעה של צה"ל.

אילו לא היה סרט המנציח את האירוע, אין לי ספק שהפרשה הייתה מסתיימת ללא שום תגובה בשקט ודממה.

אולם משצולם והופץ, נאלץ צה"ל בלחץ דעת הקהל לפתוח בתחקיר. מסקנות התחקיר: 'פעולה מקצועית של המפקד', במילים אחרות המטרה ההרואית של הקצין הייתה 'שלא ניגרר לאלימות' 'הסכיל לשמור על גובה להבות נמוך' 'לא להיגרר לפרובוקציה'.

ביתר הרחבה 'הביא לידי ביטוי את כוחו ועוצמתו של צה"ל', כוח זה זכור לנו עוד מתחילת תקופת הניוון של צה"ל. 'כוחנו באיפוק', 'כוחנו ביכולת ההכלה'.

אנו יכולים להכיל פגיעה בחיילי צה"ל, אנו יכולים להכיל פגיעות בריבונותנו ובהשפלת כבודנו הלאומי. חבל מאוד שהמציאות אינה עולה בקנה אחד עם הפנטזיות מבית מדרשם של מפקדי אוסלו. ערבים אינם מכירים באצילות נפשנו ואינם מעריכים אותה כראוי.

תעוזתם בהתנכלות למדינת ישראל בכל מובן שהוא עולה עם כל פרשה מסוג פרשת נבי סאלח. אם חייל כמו אלאור אזריה מגלה מידת זהירות ראויה, התוצאה - צליבת החייל בכיכר העיר.

אני נזכר בערגה בקביעתו של יצחק שמיר ז"ל, שבהיותו ראש ממשלה, אמר: מחבל הבא לפגוע ביהודים חייב לקחת בחשבון שהוא לא יצא חי מהאירוע. ובואותה מגמה, צריכים לדעת כל ערבי וערביה שיהיה זה נס גלוי אם הם יצאו בריאים ושלמים לאחר שיפגעו בחייל צה"ל.

אולם צה"ל הגיבור והחזק אחוז פחד מ'גובה הלהבות'. במקום שהפורעים הערבים יפחדו מצה"ל, צה"ל מפחד מעצמו.

זו מדיניות המסכנת אותנו. כוח האיפוק שהתגלה בכפר נבי סאלח זה פן במגמה המסתמנת בצה"ל, לאמור - מערכות לא מכריעים, מספיק להגיע למצב של 'שיווי משקל סביר', 'שקט יחסי וזמני'.

והכוונה בזמני היא עד שהערבים, ורק הערבים, יחליטו שאפשר להפר את שיווי המשקל, להפר את השקט היחסי.

על מנת לשמר את השקט היחסי והזמני טורח צה"ל מידי זמן להודיע שאין הוא מעוניין בפתיחת מערכה נגד החמאס או כל אויב אחר. רק מדיניות הססנית ופחדנית צריכה להכריז מדי פעם הכרזות מסוג זה. המציאות הנדרשת צריכה להיות שהחמאס על כל פלגיו, ישקיע את כל הכוחות בשמירה על השקט שמא חס וחלילה צה"ל יפגע בו.

לצערנו אין זה המצב אבל אשמים אנחנו. כפיצוי עצמי משתבחים מידי פעם כל קובעי המדיניות לצה"ל בהצהרות ש'צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם', בין אם זה נכון ובין אם לא, עולה השאלה נו אז מה? תפקידו של צבא הוא להגן על אזרחי המדינה וריבונותה ולא להפגין מוסריות.

שימו לב, אין בדברים אלו בכדי לקרוא לחיילי צה"ל להתעמר ללא הצדקה באוכלוסיה הערבית, אבל כן יש בדברים בכדי לקרוא לצה"ל לשלוט בשטח ולא שהשטח ישלוט בו.

מעבר לכך, חוץ מהונאה עצמית והרגעה עצמית אין להצהרות המוסר שום ערך בינלאומי, עדיין ידידתנו טורקיה ועתה גם דרום אפריקה, ולמעשה כל מדינות אירופה ממשיכות ומאשימות אותנו בדיכוי ערבים ובהתעמרות באוכלוסייה הפלסטינית, ובכל מקום בעולם אנו מוקעים כשוללי זכויות אדם. בקיצור העולם אינו מתפעל כל כך מהצהרותינו על מוסריותו הגדולה של צה"ל.

ראוי אולי לנסות מדיניות אחרת, כזו שתיתן לנו לפחות ביטחון ואיכות חיים טובה יותר. ידע כל פלסטיני ופלסטינית שזריקת אבנים יכולה להסתיים בפגיעה אנושה דווקא בזורק האבנים, כך לא נגיע שוב לפרשת הכפר נבי סאלח. כבודו וכושר ההרתעה של צה"ל חייב לשוב לקדמותו.