לרגל יום עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, החל היום (חמישי) שוחחנו עם ציפורה אברמוביץ', ניצולת שואה (77) ששרדה את אימי השואה בבודפשט בזכות ראול ולנברג, על הימים ההם ועל הזמן הזה בו היא מתנדבת בפרויקט 'קפה בריטניה' של 'עזר מציון' המסייע לניצולי שואה.
אברמוביץ' נולדה בבודפשט בשנת 1941, השנה בה נלקחו רוב הגברים היהודים למחנות עבודה, ביניהם גם אביה. אמה נאלצה לצאת לעבודה וציפורה ואחיותיה הועברו לבית הסבתא בעיר אגר, המכונה בפי היהודים ערלויי.
סבתה של ציפורה חששה לגורל הבנות עם עליית הנאצים לשלטון והיא שילמה לאישה גויה שתיקח את הבנות לאימן, ותעמיד פנים כאילו היו בנותיה.
מהעיירה אגר, מציינת ציפורה, נלקחו היהודים ישירות לאושביץ, בעוד ברבות מעיירות הפריפריה נלקחו היהודים קודם למחנות מעבר. ציפורה מציינת כי על פי נתונים המופיעים במוזיאון יהדות הונגריה בצפת עולה כי לפני המלחמה חיו באגר כ-1300 יהודים, אך לאחר המלחמה חזרו למקום 103 יהודים בלבד.
"לפני צעדת המוות אימא יצרה קשר עם ראול ולנברג שביקש תמונות כדי להכין ניירת שתוכיח שאנחנו אזרחיות חוץ", ממשיכה ציפורה את סיפורה. הכנת המסמכים לא בוצעה בסופו של יום והבנות הועברו למרתפים מיוחדים שולנברג הכין בבניינים ששכר. מסתבר כי ולנברג שכר לא מעט בניינים שכאלה בבודפשט, הציב בשעריהם שומרים ובמרתפים החביא מאות ילדים.
על החיים במרתפים היא מספרת: "לא היה אוכל אבל מחלות כן. היו שם גם נזירות שעזרו לו. היו שם מאות ילדים. ישבנו כל הזמן בחושך. לפעמים אמרו לנו שצריך לרוץ. מאוחר יותר הסבירו לנו שהגסטאפו הגיע ואותנו היה צריך להבריח דרך מרתפים לבניין אחר".
על קיומה של מערכת מרתפים תת קרקעית בעיר היא מספרת כי "בעקבות השריפה הגדולה בלונדון במאה ה-17 בנו את החלק 'פשט' של בודפשט באופן שבו חייבו את הבונים שמכל בניין יהיה אפשר לעבור מבנין אחד לשני. הגרמנים לא ידעו על כך".
"אני זוכרת את חג המולד. אחותי באה וסיפרה לי שנותנים עוגיות. הנזירות עשו עץ אשוח וחילקו עוגיות. במרתפים האלה היינו עד ינואר 45', שאז הרוסים שחררו את בודפשט". ציפורה מספרת על נתון אותו שמעה מפרופסור ולפיו הרוסים היו סביב העיר חודשיים קודם לכן, אך חששו להיכנס לעיר מאחר והיטלר הכריז שעיר זו תהיה כ"מצדה", ובה יילחמו עד המוות. "הרוסים חששו מקרבות רחוב עד שבא הונגרי שסיפר להם איך להיכנס דרך המרתפים, שברו את המעברים בין המרתפים וכך נכנסו".
בסיומה של המלחמה ציפורה אינה מסוגלת ללכת בשל חולשה גופנית חמורה. "אחי הגדול ניגש לחייל רוסי וביקש לחם. החייל נתן לנו את כיכר הלחם שלו, למרות שלא היה להם הרבה אוכל. מזה חיינו שבוע עד שאבא שלי חזר".
מוסיפה ציפורה ומספרת: "לפני שאימא שלי עזבה את הדירה היא החביאה אוכל לתינוק. כשחזרנו לא מצאנו כלום והוא מת מרעב עוד לפני שאבא שלי חזר".
"בינואר הכול היה קפוא ולא ניתן היה לצאת לחפש אוכל. חיינו שבוע מהכיכר לחם הזו. אבא שלי הגיע וסיפר שהיה במחנות עבודה וברח משם. תפסו אותו פעם אחת, הלקו אותו ושברו לו את כל השיניים. הוא ברח שוב והתחבר לפרטיזנים. הוא התקדם עם הצבאות הרוסים, ולבודפשט הוא הביא שני דברים הכי חשובים – אקדח או רובה ובשר. עם זה אפשר היה לקנות הכול. הייתי מאוד חולה. היתה לי גזזת. כל העור של הראש והגוף היה אכול. רופא אמר לאבא שלי שצריך להשיג פניצילין שיש או בשוק השחור או אצל החיילים. אבא שלי הלך לבית המרקחת ואמר לרוקח שאם ישיג עבורי פניצילין עד הערב יקבל את שומן החזיר, ואם לא ישיג הוא יקבל כדור בראש. הרוקח השיג עבורי פניצילין שהציל את חיי".
"חזרנו לאגר ושם אבא שלי היה אופה. כל היהודים של אגר שחזרו הגיעו אלינו הביתה, ואמא שלי הכינה סירים ענקיים ואבא שלי אפה להם לחם כדי להחיות את נפשם. ב-46' אבא שלי ראה שעוד מעט הגבולות ייסגרו וברחנו. זו הייתה העלייה השלישית. חלוצים מהארץ עזרו לנו להבריח את הגבול. עברנו לאוסטריה, ושם ברכבות הגענו למחנות העקורים בגרמניה. שנה וחצי היינו במחנה ליד מינכן. היה שם בית ספר יהודי".
מוסיפה ציפורה ומספרת: "באותם ימים כל מי שרק יכול חיכה לסרטיפיקט מהארץ או מאמריקה, עדיף. הייתה לאבא שלי בת דודה באמריקה. היא שלחה בובות ובגדים וום אחד היא שלחה סרטיפיקט, אבל אבא שלי אמר שהוא לא רוצה לגור בניכר אלא בארץ ישראל, אבל בגלל שהיו לו ילדים לא רצו להעלות אותו. עברנו להולנד, שם הקהילה קיבלה אותנו יפה והממשלה השקיעה הרבה כסף בקליטת הפליטים".
לארץ ישראל הגיעה ציפורה זמן מה לאחר מכן באנייה 'עצמאות' שיצאה ממרסיי לחופי ישראל.
ומכאן ביקשנו מציפורה לדלג עד לימינו אלה, ימי ההתנדבות למען ניצולי שואה, והיא מספרת: "אחרי שהתחתנו עזבנו, אני ובעלי, את הארץ לאירופה כי לא היתה לנו דירה או לחם לאכול. כשחזרנו לארץ חיפשתי התנדבות. נודע לי מ'עזר מציון' על התכנית של 'קפה בריטניה'. אמרתי להם שאני ניצולת שואה ורוצה להתנדב. הרגשתי שכניצולה אבין את האנשים. מי שלא עבר את זה לא יוכל להבין את מה שהיה כמונו".
מאז היא מגיעה אחת לשבוע למפגשים עם ניצולות שואה, מעודדת, מחמיאה, משוחחת ומעלה נקודות מפרשת השבוע "והנשים מאוד נהנות כי צריך להפעיל גם את המוח".
מייסד ויו"ר עזר מציון הרב חנניה צ'ולק: "'קפה בריטניה' הוא אחד מהפרויקטים הייחודיים והמרגשים של 'עזר מציון' במהלכו נפגשות ניצולות שואה לפעילויות משותפות. ציפורה הנה דמות מעוררת השראה והערצה, שלקחה החלטה לצמוח מתוך מסכת קשיים וזוועות שחוותה כניצולת שואה ולתמוך בעצמה בניצולות שואה. כמי שעברה את הזוועות, אין מישהי שיכולה להתחבר כמוה לנבכי הנפש של אותן הנשים, על מנת ולעזור להן במלאכת ההתמודדות הנפשית היומיומית עם אותם זיכרונות קשים שאינם מרפים לרגע".