את הלבטים והתסכולים הקטנים-גדולים של החיים מושקוביץ מאירה במילים מדויקות ועדינות
את הלבטים והתסכולים הקטנים-גדולים של החיים מושקוביץ מאירה במילים מדויקות ועדינותאיור: עדי דוד

ברשימה הארוכה של דברים שרציתי ללמוד ולא יצא לי, לא תמצאו את מקצוע המשפטים. אין לי מרפקים מספיק חדים, וכל האווירה הרשמית המעונבת והחלקלקה של עולם הפרקליטים עושה לי חררה. ובכל זאת, בסביבתי הקרובה יש אי אלו משפטנים בהתהוות, ודרכם פגשתי באחת העוולות היותר עוולתיות בהכשרה המקצועית בארץ: מבחני הלשכה.

מתברר שציבור גדול אינו שותף לחוסר האהדה שלי, ולא לוקח ברצינות את המלצת חז"ל שלא להיות מעורכי הדיינים. כך נרשמים מאות ואלפים לפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות, ומשקיעים את מיטב הונם, אונם וזמנם בשינון סדר דין אזרחי ודיני חוזים. נשגב מבינתי מדוע, אבל זה המצב. כשהם מסיימים בהצלחה את ארבע שנות הלימוד, הם נדרשים כתנאי להמשך לעשות סטאז'. אם יתמזל מזלם, הם יצליחו למצוא מקום שיעסיק אותם בתנאי עבדות ובמשכורת מצחיקה במשך שנה. החוק גם דורש מהם להתמסר לגמרי לעניין, מה שמכריח אותם להתפטר ממקום העבודה שלהם.

ואז מגיע השלב האחרון במרדף אחר הגלימה: מבחני הלשכה האימתניים. ואימתניים זה ממש אנדרסטייטמנט. במשך שלושה חודשים המתמחים נדרשים ללמוד כמות מטורפת של חומר, מה שמחייב אותם לשים את החיים על מצב 'המתן'. הם לא יכולים לעבוד, לא יכולים לנהל חיי משפחה נורמליים, ומבוקר ועד ליל הם קוברים את עצמם בערמות ספרי הלימוד - שאותם רכשו, כמובן, בהרבה מאוד כסף.

ואז מגיע המבחן, שנערך על ידי לשכת עורכי הדין ואת מידת ההוגנות שלו אפשר לראות לפי אחוז הנכשלים. לפני שנתיים נכשלו קצת יותר ממחצית הנבחנים. לפי שנה נכשלו שבעים אחוזים. ולפי הקושי של המבחן השנה, כנראה שאחוז הנכשלים יהיה עוד יותר גבוה.

אז הנה כמה שאלות תם: אני מבינה שיש הצפה של עורכי דין, אבל למה לא לתת לכוחות השוק לפעול את פעולתם, ושהטוב ביותר ינצח? מה עם חופש העיסוק? ואם כבר מסננים - מה פתאום שלשכת עורכי הדין האינטרסנטית תהיה ממונה על השער למקצוע? איך נותנים לחתולים - ועוד לחתולים עורכי דין - לשמור על שמנת המשכורות השמנות שלהם? למה שמשרד המשפטים לא ידאג למבחן ראוי?

גם אם מחליטים לשים חסמים, לא יותר הגיוני לשים אותם בבחינות הכניסה, ולא אחרי שאנשים הוציאו מאה אלף שקלים על לימוד תואר, בזבזו שנים יקרות מחייהם וסיימו סטאז' מפרך? או לפחות לפני שנת ההתמחות? לעבור את כל מסלול המכשולים הזה וליפול בבחינה לא הוגנת בעליל זה ממש, אבל ממש, לא הוגן. קצת אירוני שזה מה שקורה במערכת שתפקידה להשליט צדק במדינה.

שמה לב

את רחלי מושקוביץ, אושיית תרבות יהודית אמיתית, פגשתי לראשונה במסגרת תיאטרון 'לחישה' שהקימה, ועד מהרה גיליתי שהיא גם כותבת בחסד. לאחרונה יצא לאור ספרה 'שמתי לב', קובץ סיפורים קצרים שהתפרסמו בעיתון 'פנימה', וברגע שהיא בישרה לי את החדשות המשמחות הזדרזתי לשנורר ממנה עותק. אמרתי לה שזה כדי לכתוב ביקורת, אבל בינינו, פשוט רציתי לקרוא אותו.

אז למי מושקוביץ שמה לב? לרווקה, לעקרה, לבחורה שרוצה לחזור בתשובה ונתקלת בבעיה בלתי צפויה. ובעיקר לנשים הרגילות, הנורמטיביות, שנעלבות ממתנת יום הולדת מכוערת שקנה הבעל או מתקשות לגמור את החודש, לאלה שלא סובלות את משפחת הבעל או נלחמות בעודף משקל מייאש.

את הלבטים והתסכולים הקטנים-גדולים של החיים מושקוביץ מאירה במילים מדויקות ועדינות, בלי לטייח אך עם המון חמלה ובמגמה אופטימית של תיקון. פה ושם היא עוסקת גם בנושאים שהצניעות יפה להם, והיא עושה את זה בחוכמה רבה. בעיניי זה חשוב מאוד, ובעתיד הייתי רוצה לראות אותה מתמודדת גם עם נושאים קצת יותר אפלים וקשים שדורשים ניעור. בכל מקרה, הספר מומלץ בחום. אל תשכחו להצטייד בטישיו.

היה שלום ישראבלוג

ביום ראשון הקרוב יירד המסך על אתר שהיה יקר לליבם של רבים: ישראבלוג. כתיבת בלוגים יצאה מהאופנה די מזמן, אך בתקופת השיא היו בישראבלוג 50,000 כותבים, כשאני הקטנה הייתי אחת מהן. במשך 13 שנה ניהלתי יומן רשת פחות או יותר פעיל, שם שפכתי את כל מה שהיה לי לומר לאנושות, ובעיקר את החוכמות של הילדים. כשהגיעה אליי הידיעה המצערת על סגירת הבסטה, מיהרתי לנסות ולהיכנס לבלוג כדי לגבות את ההיסטוריה המשפחתית לפני שתרד לטמיון.

אלא מה? ארבע וחצי שנים חלפו מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, ולא זכרתי כלום - לא את שם המשתמש ולא את הסיסמה, וגם לא את סיסמת המייל הייעודי לעניין שפתחתי בזמנו. בקיצור, ברוך ה' שיש לי בבית אשף מחשבים שהצליח בדרכים עקלקלות לשלוף, לשחזר ולשמור את הבלוג היקר. מאז שהוא עשה את זה, בזבזתי הרבה יותר מדי זמן מול המסך.

בשונה מהפייסבוק, הכתיבה בישראבלוג הייתה בעילום שם, ולי לפחות זה איפשר להתבטא יותר בחופשיות. קהילה קטנה נוצרה סביב הבלוגים, כשאנשים קוראים זה את זה, מעירים ומגיבים. בזכות הכתיבה בישראבלוג רכשתי כמה וכמה ידידים וירטואליים, שאת חלקם פגשתי גם בעולם האמיתי. רובם (או רובן) היו שונים ממני מאוד, אך המדיה שחושפת רק את הפנימיות מגשרת ויוצרת חברויות אמיצות ומפתיעות. אני עדיין זוכרת תגובה נרגשת מבחורה ישראלית שהתגוררה בחו"ל עם החבר השוודי שלה.

אז אולי הגיע הזמן להתחיל לכתוב בפייסבוק שלי? בינתיים, לא. לא בא לי להתמכר שוב למרדף הלייקים.

לתגובות: [email protected]