הפשטות היומיומית היא נושא הספר 'שמתי לב' (הוצאת 'פנימה') שיוצא לאור בימים אלו.
ספר הביכורים של רחלי מושקוביץ (מנהלת תיאטרון 'לחישה' ושחקנית בעצמה) מעלה את הרגעים הקטנים לדרגה של רגעי שיא, מכיוון שהם-הם החיים עצמם. רחלי חפה ממניירות למיניהן, וכך גם מתנהגות הגיבורות שלה (למעט סיפור אחד, כל הסיפורים מתרכזים בנשים) - עולמן מובא כמו שהוא, מלא ברגשות מרירים וכואבים, לצד ניסיון בלתי פוסק להבקיע את המציאות האפורה לטובת עתיד שיש בו תקווה.
הגיבורות של רחלי נוגעות ללב. אישה שיש לה ילד מיוחד מעלה את התסכולים שלה על הדף מבלי לייפות, מי שהתרחקה מבעלה יודעת לספר יפה-יפה על האפרוריות והשיממון בחיי בנישואים, אֵם לקטנים שרק רוצה לברוח מהמטלות הבלתי פוסקות, וסבתא אחת מיוחדת שלא מבינה את עולמם של הצעירים. הכתיבה קולחת ומעניינת, ואפשר להישאב לסיפור תוך דקות. גם אני מצאתי את עצמי באחד הסיפורים מהרהרת במקרה דומה שקרה לי, ובסיפור אחר מגלה אמפתיה לעומס הבלתי נתפס של אישה צעירה. דווקא בגלל שהן באות ככה, כמו שהן, בלי איפור ובלי בגדי מעצבות, לפעמים על סף בכי ולפעמים פקעת עצבים – הן נוגעות כל כך ללב. כאילו מישהי באה והאירה את הרגשות שכל אחת חווה או חוותה בחייה, ואמרה: כן, ראוי לכתוב על זה ספר. גם אם אתן נשים שגרתיות אתן עדיין מעניינות מאוד.
רוב הסיפורים של רחלי מתמקדים באימהות. כאֵם לחמישה בטוחני שיש לה הרבה מה לספק סביב נושא ההורות, שתופס חלק נכבד מאוד בספר. גם נושא הזוגיות עולה מדי פעם, ואפילו יש סיפור על רווקה מתבגרת אחת – אבל עדיין האימהות הוא הציר המרכזי ב'שמתי לב', כשגם הציפייה לאימהות נכללת בקטגוריה זו לצורך העניין. לדעתי מדובר בחיסרון, מכיוון שלא כל אחת מתחברת לנושא.
בנוסף לכך, נראה שהסגנון בכל הסיפורים הוא פחות או יותר דומה: כמעט בכולם נמצא אותו קול שהוא ספק שנון ספק כואב, מתוחכם ועם זאת פשוט, בקיצור קול של כותבת בת 30. רחלי היא כותבת מוכשרת, בכך אין ספק, אבל כן הייתי רוצה לקרוא סגנונות מגוונים בספר הביכורים המיוחד הזה. הקול האחיד נוגע עמוק, אבל לא מספיק נשאר בתחושות. יש הרגשה של חתירה מהירה מדי לסוף טוב.
ככלות הכול מדובר בספר מסקרן ושונה למדי. אני בטוחה שנשים רבות יכולות למצוא את עצמן בתוכו ולהיאנח יחד עם הדמויות שנושאות בעול החיים, אבל גם יודעות רגעים של סיפוק ואושר. סיפורים פשוטים מהחיים שיש בהם קסם מיוחד, גם אם הם לא יילמדו באקדמיה ולא יעשו עליהם עבודת מחקר של 80 עמודים.
הרבה ספרי ביכורים נופלים בשבלוניות משעממת, אבל 'שמתי לב' מצליח להתחמק, לדעתי, מהמלכודת הזאת. הוא מצליח לעניין עד הסוף, ועל כך בהחלט מגיע לו שישימו אליו לב.