המיני-סדרה 'הצרפוקאים' - צרפתים-מרוקאים, באה בזמן. אולי אפילו מעט מאוחר מדי.
בעשור וחצי האחרונים הגיעו לישראל עולים רבים מצרפת. 40 אלף ליתר דיוק. זה הרבה, אבל זה גם לא כל כך הרבה. כלומר, 40 אלף איש הם המון אנשים, אוכלוסייה מספקת כדי שיבחינו בהם כציבור, ייתנו עליהם את הדעת ויבדקו מה הצרכים שלהם. מצד שני, 40 אלף זה לא הרבה, כי קהילת יהודי צרפת היא הקהילה הגדולה בקהילות יהודי אירופה היום, וחלק גדול מיהודי צרפת בוחרים להישאר שם ולא לעלות.
רון כחלילי, יוצר 'הצרפוקאים' שעלתה השבוע ב'כאן 11', בודק את הסטיגמות שיש לישראלים על העולים הצרפתים (עשירים, ברבריים, ימניים, דתיים, מזרחיים), ובוחן למה ומאיפה התדמיות האלה נולדו. כחלילי שואל האם מדינת ישראל מסייעת לעלייה הזאת ויודעת להבין את המורכבות שלה כקהילה (רמז: לא), ופוגש עולים שונים במגוון דעות ביחס לישראליות ולציונות.
אחת המסקנות הקשות מהפרק הראשון היא שלא למדנו כלום. זאת לא העלייה הראשונה ולא השנייה שמדינת ישראל קולטת, ולמרות שאנחנו כבר בני 70 אנחנו לא יודעים לחזק את העולים, להבין אותם ולחבק את הטוב בתרבות שהם מביאים. נכון, עליית יהודי צרפת של שנות האלפיים איננה הראשונה שבה בני הדור השני הולכים לאיבוד, אבל כשמדברים על נשירה של כמעט 50 אחוזים משירות צבאי אצל הנוער, ברור לצופה שדבר כזה לא היה צריך לקרות.
הפרק השני עוסק באלה שנשארים שם. פתאום הישראלי המצוי שפוטר כל עולה מצרפת ב"יש שם אנטישמיות, נכון?", ורגיל שכל מי שמגיע לישראל (חוץ מעולים מארצות הברית ומערב אירופה) צריך להודות למזלו הטוב, מגלה שהתמונה מורכבת. הוא מבין שמי שעולה לכאן עושה את זה לא מפני שהוא בורח, אלא מתוך הזדהות עמוקה עם המדינה. וחוץ מזה, שעל הדרך הם מאבדים המון זכויות סוציאליות ויורדים ברמת החיים. כאב הלב של הפרק הזה הוא העובדה המצערת שבישראל שם משפחה ספרדי הוא עדיין אות קלון, והעולים מרגישים את זה היטב.
הפרק השלישי הוא ממש אגרוף בבטן. בשנות ה‑50 וה‑60 התפצלו משפחות יהודיות שגרו בטוניסיה, במרוקו ובאלג'יר. חלקן עבר לצרפת, וחלק אחר לישראל. אלה שבחרו בצרפת נקלטו יפה בגלל עקרונות של החברה הצרפתית: קידום המהגרים, עיקרון השוויון ומערכת חינוך מצוינת. היהודים האלה גידלו רופאים, עיתונאים וזוכי פרס נובל. הם נמצאים בשכבה העליונה של החברה הצרפתית. לעומתם, בני המשפחה שהגיעו לישראל נחתו לתוך מעברות. הם עבדו כפועלים, ולילדיהם הוצע לא אחת ללמוד מקסימום נגרות. בישראל לא מדברים כל הזמן על העוול של עיירות הפיתוח, אבל יהודי צרפת חיים אותו. חלקם לא עולים לישראל כי הם חושבים שלא תינתן להם הזדמנות שווה, שוב, בגלל שם המשפחה.
חכלילי מצליח לשקף את כל אלה ועוד הרבה, והוא עושה את זה בקלילות ובגיוון דעות. הוא לא מעביר מסר לוחמני, והסדרה לא כבדה ומכווצת. להפך, הפרקים עשויים בטוב טעם, בצורה מרגשת אבל לא מלודרמטית, מעניינת ולא מייגעת. סדרה טובה וחשובה.