בין אוצרות גניזת קהיר המפורסמת התגלו גם כתבים ביידיש, כך גילו באחרונה בספריה הלאומית.
גניזת קהיר היא המקור הקדום ביותר בעולם לטקסטים בשפת היידיש - והיא כללה קובץ של מדרשים ומשלים, ועוד חומר רב בשפת האידיש שתומללו על ידי חוה טורניאנסקי במאמר בכרך ד של כתב העת 'שלם'.
בין השאר בולטת שורת מכתבים של אם יהודיה בשם רחל זוסמן, אלמנה זקנה שהתגוררה בירושלים, לבנה משה, שהתיישב עם משפחתו בקהיר לרגל עסקיו.
המכתבים נכתבו ביידיש באמצע שנות ה-60 של המאה ה-16 וגם הם מצאו את דרכם לגניזת קהיר בסופו של דבר. מתוכם ניתן ללמוד רבות על הרכב הקהילה בירושלים, מצבה הכלכלי, תנועה בין ירושלים ומצרים, וגם קצת על יחסי אם ובנה לפני 500 שנה.
מתוכן הדברים נראה כי האם היתה אשה משכילה ומבוססת יחסית. עם זאת, ככל הנראה היא לא כתבה את המכתבים בעצמה, אלא הכתיבה אותם לסופר מקצועי, שאולי גם שילב בהם פסוקים ופתגמים.
בירושלים נפטר בעלה ומצבה הכלכלי הידרדר. האם מתלוננת על היעדר המכתבים מבנה ובגניזה אף נמצא מכתב של בנה שמסביר מדוע לא הספיק לכתוב.
"בני היקר, שתחיה ותהיה בריא…אני, לא עלינו, חולה מאוד, לא עלינו, ה' יתברך יודע מה יהא בסופי בעוונותינו… בני היקר, אל תצטער. אני מבקשת תמיד מן הרופא הנאמן שלא תחלה – שאני אסבול בעבורך. ועוד אני מבקשת שלא יניח לי למות עד שאראה את פניך שוב ושאתה תניח את ידך על עיני ושתאמר קדיש אחרי. ובכן, בני היקר, אל תצטער, תחיה ותהיה בריא".
בניגוד לסטריאוטיפ, משה בנה התחתן עם בחורה בשם מסעודה, כלומר יהודיה שמוצאה מארצות האסלאם, ורחל היתה מאוד מרוצה משידוך זה, וגם הציעה שבתו ביילא (נכדתה) שהגיעה לפרקה תחותן עם נער ממשפחתה של מסעודה.
האם מתארת במכתב את המצב הכלכלי בירושלים: "אינני יודעת מניין לקחת כסף. לעניים אין כסף. בני היקר, הבא לי בגד פשתן איתך. אין לי, בעוונותינו הרבים, סדין על המיטה, ואין לי ציפה על הכסת שלי. לו חס וחלילה הייתי מתה, לא היה לי סדין כדי להוריד אותי בו מן המיטה. אני מתביישת בפני הבריות. אין לי מצנפת לתכריכי כדי לשים על ראשי. אם אתה יכול לקנות לי זאת שם בזול, עשה זאת. והבא איתך גריסים. לא יכולתי למצוא כאן כלל. הבא שניים".
בגניזה השתמר גם מכתב תשובה אחד של משה לאמו: "דעי, אמא יקרה, שאנחנו שבח לקל רעננים ובריאים". בהמשך הוא מספר על מגיפה במצרים ועל מעבר דירה של המשפחה. "על כן, אמי היקרה במשך הזמן הנ"ל לא יכולתי לשלוח לך אפילו מכתב, גם לא יכולתי לקנות מה שכתבת לי".
המכתב של משה נשלח לירושלים לאמו רחל שהשיבה לו: "לאהובי בני ידיד נפשי משה היקר, ולזוגתך היקרה והצנועה כלתי מרת מסעודה. אני יכולה להבין שלא את כל מכתבי קיבלת. בני היקר, צר לי וכואב לי מאוד מאוד שאתה מצער אותי כל כך בעוונותינו עם המשלוחים שלך. בני היקר, שהקב"ה ימחל לך על שציערת אותי כל כך. לו במשך שנה שלמה שלחת לי לכל הפחות את הגריסים". אבל המכתב גם רצוף עצות טובות של אמא, מהאופן בו יש לרשום בדקדקנות כל הלוואה, ועד העצה הבאה: "לך מעט ככל שתוכל לרחוץ בנהר. כך זה לא יוכל להזיק לך".