יש לי את המקום המאוד משמעותי שקיבלתי בעולם הזה דווקא כאישה, ואני לא מוכנה לוותר עליו
יש לי את המקום המאוד משמעותי שקיבלתי בעולם הזה דווקא כאישה, ואני לא מוכנה לוותר עליואיור: עדי דוד

באחד השיטוטים שלי ביוטיוב נתקלתי בקליפ של ערוץ הילדים בשם "תאמיני - רוצה, שווה, יכולה".

והרי העלילה: חבורת ילדות מתגנבת מהבית בלילה חורפי, לבושות שחור מכובע הצמר שעל ראשן ועד למגפי העור הקשוחים. הן סוחבות יחד צינורות כבדים, משתלטות על מרכז סייבר מרובה מסכים, מטפסות בסנפלינג על מגדלי עזריאלי ותולות שלטי ענק עם הסלוגן שלהן. וכל זה קורה בזמן ששירי מימון שרה: "ועכשיו אם אתה גבר/ תתקדם כי גם אני עולה על המגרש/ בנים בנות זה ממש לא משנה לי/ יש בחוץ עולם חדש... יש בך ים של אהבה/ יש בך כוח של צבא/ תזכרי שאת שווה...", ועוז זהבי בתפקיד אורח גברי מסביר שהוא בן שמאמין בבנות, ותכל'ס, אין בין בנות לבנים יותר מדי הבדלים.

אז ככה, השיר יפה, הקליפ מקצועי, ואין לי ספק שאם הייתי ילדה הייתי מתלהבת ונרגשת כמו כל המגיבות. זה כיף גדול לשמוע שאת כול יכולה, או כנהוג לומר היום, הבנות שולטותתתת!!!!! אפילו כאישה בוגרת, באיזשהו מקום נחמד לי לקבל את הליטוף הזה לאגו.

מצד שני, הייתי קצת מופתעת מעצם הקמפיין. נחמד שמעודדים בנות להגשים את הפוטנציאל שלהן, אבל נראה לי שהמסר הזה מתאים לבנים לא פחות. "רוצים לקחת חלק בשינוי?" שואלים שם בסוף הסרטון, ואני תוהה - על איזה שינוי בדיוק מדובר? היה נדמה לי שבתשע"ח כבר מזמן לא כולאים אותנו בבית בניגוד לרצוננו, או מסרבים לקבל אותנו ללימודי רפואה או משפטים או הנדסת מכונות. זה לא פשיטא שנשים יכולות לעשות מה שהן רוצות ושרק השמיים הם הגבול? נכון, פה ושם יש עדיין שוביניסטים ותקרות זכוכית וחוקים מפלים, אבל השיח מגיל אפס דוחף בנות לצאת ולעשות ככל העולה על רוחן. גם במקומותינו, אגב. קשה לי לחשוב על איזושהי דמות ציבורית שמנסה להחזיר אותנו למטבח.

מה שמפריע לי באמת בכל הסיפור הוא המסר הסמוי שמאחורי ההעצמה. הנה תסריט חילופי שהייתי מציעה לחבר'ה בערוץ הילדים: בחבורת הבנות שיוצאות להראות לכולם שגם הן יכולות, יהיו גם בנות לבושות בוורוד, אולי אפילו עם שרשרת ועגילים. בין כל הסחיבות והטיפוסים המאתגרים יהיה איזה רגע של ילדה שמבשלת, או מרגיעה תינוק, או מציירת נסיכות במחברת, וסבבה לה עם זה לגמרי. הולך? ברור שלא. כל דבר שמשויך לנשיות שלך הוא לא ראוי להעצמה. או לא ראוי בכלל. ביום האישה הבינלאומי חיכיתי וחיכיתי לשמוע על איזו אשת חיל שמגדלת משפחה ברוכת ילדים. מה יותר אישה מזה? אבל שמעתי רק על פרופסוריות לאווירונאוטיקה, כבאיות ומוסכניקיות. לפי הפמיניזם השוצף, זה לא שאת שווה לגבר - את "שווה" רק אם את גבר.

המשפחה תחת מתקפה

כן, אני יודעת שכבר כתבתי על פמיניזם פעם. או פעמיים, או שלוש. מה אתם רוצים? אני אישה, ונשים אוהבות לדבר על דברים כאלה. וחוץ מזה, הגעתי למסקנה שזה לא סתם עניין של הבעת דעה. מדובר כאן במלחמת חורמה ערכית על היסודות הבסיסיים ביותר של חיינו. זה התבהר לי במיוחד כשקראתי ריאיון מצוין עם עינת רמון שהתפרסם בשבוע שעבר ב'עולם קטן'. רמון היא רבה קונסרבטיבית לשעבר ואורתודוקסית מודרנית בהווה, פמיניסטית שחצתה את הקווים, וכיום היא יוצאת בקריאה לייקר ולהדגיש את הנשיות והמשפחתיות ואת ההבדלים המגדריים באשר הם. תמיד נחמד לקרוא דעות של אנשים שחושבים כמוך, אבל כשהם מגיעים מחוץ למחנה, מצוידים בתובנות שהן פרי השוואה לשיטות אחרות, זה עוד יותר טוב.

רמון מדברת על התרבות הפוסט-מודרנית שמקדשת את רצון הפרט, שמנסה למחוק כל הבדל בין המינים, ובמיוחד את הברית הטבעית בין גבר לאישה. בלימודי המגדר יש דעה יחידה שרווחת, ובאופן אבסורדי, היא טוענת שכל עניין המגדר הוא בעצם המצאה. כשאחת מבכירות הפמיניסטיות השתמשה בביטוי "קול נשי", היא נאלצה לחזור בה בגלל לחץ שהופעל עליה, ובארצות הברית גבר יכול לומר שהוא מרגיש כמו אישה, ובית משפט יתיר לו להשתתף בקבוצת ספורט נשית או להתלבש במלתחה שלהן. נשמע מופרך? מטורלל? תנסו לפתוח דף פייסבוק ולבחור באחת מבין עשרות הגדרות המגדר המשונות שמופיעות שם. סיסג'נדר, למשל, הוא אדם שהזהות המינית שלו שווה לזו שהוא נולד איתה. כלומר גבר שמרגיש שהוא גבר או אישה שמרגישה שהיא אישה. דה?

בעולם המערבי, המשפחה המסורתית, זאת עם האבא והאמא והילדים שנולדים בדרך הטבע, נמצאת תחת מתקפה חריפה. הנשיות זוכה לקיתונות של בוז, וכל ניסיון להתנגד להלכי הרוח נדחה כלא לגיטימי. אך רמון לא נרתעת, ומלמדת את תלמידיה נשיות במקום מגדר. וגם אני הקטנה, החלטתי לנצל את הבמה שלי כדי להצטרף לקריאה: תנו לי בבקשה להיות אישה כמו שריבונו של עולם יצר אותי, טוב? מצידי, תקראו לי מנכ"לית של חברה לייצור ושיווק בני אדם, אם זה מה שעושה לכם טוב, אבל תכבדו אותי על מי שאני, ותכירו בחשיבות של התפקיד שלי כאם. יש לי את הדרך המיוחדת שלי להשפיע, גם אם היא רכה ועדינה ולא מתבלטת. אל תנסו לשכנע אותי שיש לי כוח פיזי כמו גברים או שאני צריכה ללמוד את אותם דברי התורה שהם לומדים או לשאוף להיות במקומם בעזרת הגברים. תודה, אבל יש לי את המקום המאוד משמעותי שקיבלתי בעולם הזה דווקא כאישה, ואני לא מוכנה לוותר עליו.

לתגובות: [email protected]