להעיר את המתים - ביקורת סרט

בדרמת מתח המבוססת על סיפור אמיתי, 'העדות' מוכיח שגם אחרי שבעים שנה יש עוד מה לחשוף ולספר על שואת יהודי אירופה

יוסף ארנפלד , כ"ד בטבת תשע"ח

להעיר את המתים - ביקורת סרט-ערוץ 7
סיומת עם טעם חמצמץ. 'העדות'
צילום: Doris Ginthoer-Erben

ד"ר יואל הלברשטם (בגילומו של אורי פפר) הוא חוקר שואה בכיר שגדל במאה שערים, אשר מנסה למנוע בנייה על שטח קבר אחים בעיירה לנסדורף בהונגריה.

בית המשפט ההונגרי הקציב לו שבוע ימים כדי להביא הוכחות ממשיות לקיומו של הטבח ולמיקומו המדויק של קבר האחים. הלברשטם נכנס למרוץ נגד הזמן, ומתחיל להפוך את העולם כדי להגיע להוכחות הנדרשות. הוא מגיע לארכיונים נידחים, מנסה לאתר ניצולים מהטבח ולדלות מהם פיסות מידע, מראיין את זקני הכפר ומתאמץ להשלים את הפאזל שיוביל לשטח המדובר. במהלך החקירה הוא נחשף לעדות שמטלטלת את חייו ואת זהותו והעניינים מתחילים להסתבך.

למעלה משבעים שנה חלפו מאז שהסתיימו מלחמת העולם השנייה ושואה יהודי אירופה, אולם נדמה שלמרות הזמן הרב שחלף העיסוק בהן לא נגמר אלא אפילו מתעצם. 'העדות', סרט חדש שיוצא לקולנוע בימים אלה, מתמקד בתופעות הלוואי. מדובר בדרמת מתח המבוססת על מקרה אמיתי: טבח מחריד של מאתיים יהודים בשלהי מלחמת העולם השנייה בשדות הכפר רכניץ שעל גבול אוסטריה-הונגריה. לאחר המלחמה בוצעה חקירה, אך העדים שנותרו נרצחו בדרכם למסור עדות, והוא טרם פוענח.

הסרט נוגע בנקודה החשובה של הדור השני לניצולי השואה: הם יודעים מעט מאוד מה עבר על ההורים שלהם בשואה, אם בכלל. לפעמים היה אסור לשאול, ולפעמים נזכרו לשאול כשכבר לא היה את מי. הבחירה ליצור סרט שואה גם שבעים שנה אחריה, היא חשובה מאין כמוה. האנטישמיות ושנאת היהודים לא נעלמו. הן עדיין קיימות ומבעבעות מתחת לפני השטח, במקביל לניסיונות ההכחשה של השואה.

גם בסרט הלברשטם, שמנסה להשיג שיתופי פעולה מניצולי הטבח, נתקל בתגובות מפוחדות, כמו גם ניצולת שואה אחת שברגע שהיא מתבקשת למסור עדות היא נכנסת להיסטריה ומתמלאת צער על גורלו המר של אחיה שעליו התבקשה לשמור.

'העדות' הוא סרט מרתק, עשוי היטב ואפילו נקי, בחירה לא אלמנטרית בימינו, למרבה הצער, דבר שככל הנראה קשור לכך שבמאי הסרט, עמיחי גרינברג, הוא בוגר בית הספר לקולנוע 'מעלה', דתל"ש שעדיין מגדיר את עצמו יהודי מאמין. מצד שני, קצת מוזר שדווקא בוגר מעלה בוחר למקם את גיבור הסרט בשכונת מאה שערים הירושלמית. אין עוד ריכוזים דתיים או חרדיים בשאר רחבי הארץ? גם הקשר היחיד בין יואל לבנו בן ה‑12, מתקיים אך ורק סביב שינון פרשת הבר-מצווה שלו. בנקודה הזאת, מבמאי שאמור להכיר את הציבור הדתי לעומק אפשר היה לצפות לקצת יותר. פרט לזקנו, פאותיו והנחת תפילין פה ושם, אין כמעט ביטוי לעובדת היותו של הלברשטם שומר תורה ומצוות, למרות שפפר נכנס לדמות בצורה מצוינת.

למעט האכזבה המגזרית, 'העדות' נהנה מתסריט מהודק שמשאיר את הצופה במתח גבוה לאורך כל הסרט עד לסוף המפתיע. בניגוד לסרטים אחרים, גרינברג לא מאכיל את הצופים בכפית, אלא משחרר את חלקי הפאזל לאט לאט, תוך כדי העלילה, שמגיעה לכדי שלמות רק ברגעים האחרונים של הסרט.

ואגב הסיום, אני לא רוצה לחטוא בעבירה של ספוילר, אז רק אציין כי עלילת המשנה הותירה טעם חמצמץ על בחירה מכרעת של גיבור הסרט.