שלמה קוק
שלמה קוקצילום: עצמי

1.

יש רגעים של חוסר בהירות בתחום האמון בין איש לאחיו. קבצן נכנס לבית-הכנסת בעיצומה של תפילת שחרית, פונה לליבם – ובעיקר לכיסם – של המתפללים, באמצעות סיפור חייו המטלטל. ישנם סימנים מחשידים הפוגעים באמון. האחד נשמע מקצוען מדי, לבושו בקפידה, נראה יוצא ממכונית שכורה.

בטקסט שמדקלם האחר, נשמעים נתונים סותרים מול אלה שהציג בביקורו הקודם בקהילתנו. הוא מפטיר כי יש בידיו מסמכים והמלצות, אך למי יש זמן עכשיו, בשעת לחץ בדרך לכולל ולמשרד, לדרוש ולחקור בכתובים. מה עושים? בכל מקרה אני משתדל לשלוף מכיסי מטבע. אם מדובר באדם כשר, נמצאתי חלילה חושד בכשרים. אם אין מדובר באדם כשר, עדיין לא נפגמת כוונתי לשם מצות צדקה. וכשם שאיני רוצה שיבדקו בציציותיי בזה ובבא, ראוי שלא אבדוק בציציותיהם של אחרים.

היחס לנושא האמון בכשרות, שונה בתכלית, מורכב פי כמה. בעיצומו של יום עבודה, בין פגישה לפגישה, חשקה נפשכם לטעום דבר מה, להשביע את רעבונכם. הו, איזה יופי. תעודת כשרות למהדרין מתנוססת בפתח המסעדה, אך לפתע, בראותכם את האיש מאחורי הדוכן לצד מוצר מחשיד ופעולה מטרידה, תחושת הבטן שלכם אינה שלמה עם ההחלטה לסעוד כאן את ליבכם: האם ניתן לסמוך על הכתוב בתעודה? האם אכן המשגיחים עושים מלאכתם נאמנה? האם בעל הבית הוא אכן בגדר נאמן כשרות? כלום אנו מוכנים למכור את נשמתנו לשטן? לטמטם את נפשותינו עבור ארוחת צהריים? לכל בר-דעת ברור: אם אין אמון – אין כשרות, אך כיצד ניתן לרדת לשורש האמת ולהסיק מסקנות?

בימים האחרונים, לאחר התחבטות בת שנים בסוגיה, שמחתי לגלות ניצנים לפתרון ראשון מסוגו: אם ביקשתם לדעת איזו מסעדה לא כשרה הגם שיש בה תעודה – בואו אלינו, לאם המושבות שהוקמה בידי אנשי ירושלים. היכנסו לבית המסחר הקולינרי הראשון שיזדמן לכם בפתח תקווה. חפשו את תעודת הכשרות. אם מופיעה תעודת כשרות בתוקף מטעם רבנות פתח תקווה – העסק כשר (עדיין, ראוי לבדוק מה רמת הכשרות – רגילה, מהדרין או בד"צ 'משמר הכשרות' הפועל לצד הרבנות המקומית). אם מופיעה תעודה שאינה בתוקף ולצידה 'תעודת התנצלות' המסבירה כי העסק אומנם לא כשר אך מושגח "בגלל עניינים של פוליטיקה קטנה" – העסק לא כשר. נקודה.

יפה עשה הרב מיכה הלוי, הרב הראשי של פתח תקווה. אחרי שנים ארוכות של כותרות ותוכניות מצד רבנים ראשיים ורבני ערים לדורותיהם על חובת ההפרדה בין המשגיח למושגח לשיפור הכשרות – הוא קפץ ראשון למים. אל תחשדו בו לרגע. לא מדובר ביהודי 'פנאט'. כיפה סרוגה לראשו, תל אביבי בנשמתו, אחיו של מנכ"ל בית החולים 'שערי צדק' והוא נבחר בכלל על תקן רב של 'צהר' (פרש מהם בשלב מסוים), אך מדובר ברב שאכפת לו.

2.

הסטנדרטים אליהם הורגלו בעולם הכשרות בארצנו הקדושה, הזויים עד מחרידים. שוו בנפשכם כי מפקח המוסדות של משרד החינוך יקבל את שכרו מ...בית-הספר עליו הוא מפקח; תארו לעצמכם שאיש מס הכנסה יקבל את שכרו מ...בעל העסק; נסו לדמיין כי מפקח הבחינות באוניברסיטה מקבל את שכרו ישירות מידיו של...הנבחן. לא בכדי, חלק מהמשגיחים עסוקים כל העת בניסיון לרצות את בעל העסק. בעיניי ראיתי חברויות שנרקמו בין המשגיח לבעל-הבית, כאשר השניים סועדים יחד בשעות הפנאי ומשוחחים בענייני המשפחה והשעה. כן כן, הוא המשגיח שאמור לדפוק על השולחן מול ממצא מחשיד ולאיים בהסרת התעודה בעת הצורך. במקומות אחרים, הופכים המשגיחים בשעות העומס למלצרים לכל דבר. זה מה שבעל העסק רוצה. והוא הרי ה'בוס'. ברצותו ירומם וברצותו ישפיל את שכרם בסוף החודש.

הרב מיכה הלוי הודיע על יישום הרפורמה המתבקשת כל-כך לטובת שיפור הכשרות. מעתה ואילך יקבלו המשגיחים את שכרם מחברה חיצונית בלתי תלויה וללא כוונת רווח; היא תהיה המעסיקה שלהם והיא תפקח עליהם. רק לה – כלומר, לריבונו של עולם ולה – הם יהיו מחויבים לעשות חשבון. כך יוכלו לשרת את הציבור, לפקח במקצועיות. כך היחסים בינם לבין בעל הבית יעלו על מסלול פורמאלי, נטול מחויבות אישית המביאה במקרה הטוב לאי-נעימות ובמקרה הפחות טוב להתעלמות מכשלים חמורים בכשרות.

לכאורה, הרפורמה הפתח-תקוואית שיצאה לדרך, אמורה היה להתקבל בתשואות ולהוות מודל לחיקוי בכל ערי הארץ, אך אז קם עליה רוגזם של עשרות בעלי עסקי מזון בעיר. הם חששו כי מה שהיה – לא יהיה. החיים היפים והפשוטים עם "ה'משגיחים' שלנו", יתחילו להיות מורכבים. הם כבר לא יהיו משגיחים 'שלהם'. העסק יצטרך להיות כשר באמת, בלי עיגולי פינות וקריצות עיניים. הם לא קיבלו עליהם את התנאים החדשים, ובכך לא חודשה תעודת הכשרות שלהם מטעם הרבנות.

אל תטעו לרגע. הם עדיין מציגים את התעודה לראווה בפתח העסק, הגם שהיא לא תקפה והם מפרים את 'חוק הונאה בכשרות', אך לצידה מככבת 'תעודת התנצלות' האמורה שהיא שוות-ערך לתמונה של ה'בבא סאלי' בדוכן פלאפל לא כשר. ומה כתוב בה? ובכן, חלילה לכם מלחשוד בהם, בבעלי העסקים, כי מטרתם אגואיסטית. הם 'דואגים' בכלל לזכויותיהם הסוציאליות של ה'משגיחים' העובדים אצלם. משראו כי הרבנות לא מתכוונת 'להתקפל' – הם יצאו למפגן מחאה נגד הרבנות ברחובה של עיר.

ומי מגבה את מובילי המאבק? אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, המשגיחים עצמם, מי שאמורים לדאוג לאינטרס שלנו – לוודא שצרכני המזון הכשר אכן אוכלים כשר. גם הם חוששים כי מה שהיה לא יהיה, והחיים יתחילו להיות יותר מורכבים.

3.

מה הסיפור האמיתי? על מה אתם נלחמים? שאלתי את אחד המפגינים, משגיח ברמת השגחה רגילה. "זה ביטול תורה עבורנו", הוא פתח בתמימות במונולוג מחריד. "אני אברך כולל. עד היום הייתי רגיל 'לקפוץ' בבוקר לכמה דקות לשלושה עסקים – הייתי בורר חומוס ב'חומוסיה', עובר על ההזמנות בחנות הגלידה ומנפה קמח בקונדיטוריה – ומיד הייתי ממשיך ל'כולל' עד סוף היום. עכשיו הם רוצים שנשב שעות בעסק. אני עוד לא מדבר על בעיית ה'פריצות' בחלק מהמקומות. הרבנות מערימה עלינו קשיים. נו, זה חלק מ'עקבתא דמשיחא'. ללא ספק, צריכים משיח עכשיו".

ייאמר ברורות: בוודאי קיימים משגיחים יראים ושלמים העושים מלאכתם נאמנה. מרביתם עובדים עבור הבד"צים הנחשבים ששמם הולך לפניהם בכל גבולות הארץ, חלקם עובדים ברבנות המקומית.

בחזרה לפתח תקווה: הסוף מתחיל להיראות טוב. עשרות רבני קהילות מהעיר גיבו את החלטת הרבנות. הציבור מצביע ברגליים ולא מסתפק ב'תעודת ההתנצלות'. בינתיים כבר הצטרפו כ-250 בעלי עסקים שהתחייבו לקבל על עצמם את מרות הרבנות ולנתק את הקשר בין המשגיח למושגח. ומי שממשיך להתעקש לא לקבל את התנאי החדש מוכיח כי יש לו יותר מדי מה להסתיר, ושומר נפשו ירחק מהם.

חלק מהקוראים בוודאי תוהים: "כיצד זה נוגע אלינו? מדוע הרבנות אמורה להעסיק אותנו? אכשר דרא. אנחנו ב"ה מקפידים להכניס לפינו אך ורק 'העדה', 'שארית', 'הרב לנדא' ו'הרב רובין'".

ראשית, יהודים חרדים רבים סומכים על כשרות המהדרין בערים מסוימות, בוודאי בערים כמו פתח-תקווה בה קיים מערך בד"ץ רשמי מטעם הרבנות אותו ייסד המרא דאתרא הגרב"ש סלומון זצ"ל. יתרה מזאת, כל ישראל ערבים זה לזה, וכשם שאמורה לעניין אותנו פתיחתו של מרכול פרטי בשבת-קודש ברחוב אלנבי בתל-אביב – כך גם נדאג מהכשרות הציבורית במדינת היהודים, גם אם איננו צורכים כשרות ספציפית זו.

ללא ספק – הסיפור בפתח תקווה מלמד דבר או שניים על מצב הכשרות הממלכתית בארץ ישראל. המערכת זקוקה לרחמים. אכן, כמו שהמשגיח אמר, צריך משיח.

טורו של שלמה קוק מתפרסם בעיתון 'בקהילה'