אם לרגע הייתם עוצמים את העיניים ומאזינים לקדיש החסידי האותנטי הזה, הייתם מדמיינים את עצמכם בשטיבל איצקוביץ' המפורסם בבני ברק, כשלפני התיבה עובר חסיד גדול מימדים שהתברך בקול מרעים.
כמה מפתיע לפתוח את העיניים ולגלות את השחקן דולב מסיקה, חילוני למהדרין בחייו האמיתיים, ממתיק את הניגון וההברה כזקן ורגיל, שעה שהוא מגלם את החייל החסידי יעקב אנילביץ' בסדרה 'כיפת ברזל' (מוצ"ש, 22:15, קשת 12).
"כדי להיכנס לדמות של יעקב אנילביץ', עברתי ממש מחנה אימונים", נזכר מסיקה בחיוך בימים שבהם שבר את השיניים. מסיקה עצמו בא מבית מסורתי של "שבת וקידוש" כמו שהוא מגדיר, ובנערותו אף למד בבית ספר ממ"ד בנתניה. הרקע אומנם קצת עזר, אבל לא ממש חיפה על המרחק העצום בין התרבויות. "כשהתכוננתי לקידוש ביידיש ב'כיפת ברזל' ניסיתי את זה בבית, על המשפחה שלי. אנחנו רגילים לעשות ספרדי, כך שזה היה לי די חדש".
"הדמות של יעקב מאוד שונה ממה שגדלתי", ממשיך מסיקה ומתאר את הפער, "אפילו בעובדה שהוא אשכנזי וגם חסידי. ובכל זאת, אני מאמין שמה שקיבלתי בבית כן עזר לי בגילום הדמות, כי קדיש לא חדש לי וקידוש לא חדש לי. עצם זה שאני לא צריך לעשות היכרות מלאה עם העולם הזה, כבר הקלה על החיבור לדמות".
נתוני הפתיחה האלה לא היו היחידים שסייעו למסיקה להפוך ליעקב אנילביץ'. כל מי שצפה ב'כיפת ברזל' לא יכול היה שלא להתפעל מהפנים העדינות של אברך המשי מבני ברק שבהן נתברך מסיקה, נתון שאף מלבישה או מאפרת לא הייתה מצליחה ליצור בצורה משכנעת כל כך. "מבחינת המראה החיצוני יש בי משהו שממש מתחבר לדמות. כבר בתקופת הצילומים קלטתי שהלוק הזה מתאים לי, כל מי שראה אותי חשב שאני ממש חרדי", מודה מסיקה בפה מלא.
אולם כל הנתונים האלה היו רק יריית הפתיחה למחנה אימונים מפרך, שבו צוות שלם של הפקה ויועצי דת הפך את דולב מסיקה החילוני ליעקב אנילביץ', חסיד ויז'ניץ. "התחלנו בסיור בבני ברק שאותו סיימנו אותו בצ'ולנט וקיגל", מתאר מסיקה את מחנה האימונים, שעד כה נשמע דווקא לא רע. בנקודה הזאת הוא עוצר את שטף הדיבור, כדי להסביר נקודה חשובה ביותר. את המילה קיגל צריך להגות בשווא נח תחת האות גימ"ל, הוא מדגים לי, ואני מבין שמישהו כאן נכנס לזה עמוק מדי.
"הלכתי להתפלל בבית כנסת של ויז'ניץ עם יועץ דת שההפקה הצמידה לי", ממשיך מסיקה לתאר, "כדי להכיר את החסידות של יעקב אנילביץ' מקרוב. הייתי גם בישיבה של ויז'ניץ, כדי להרגיש את האנשים והאווירה. עבדנו הרבה מאוד על הברכות והקידושים, שיישמע הכי אותנטי שאפשר. דאגתי מאוד שהכול יהיה מאוד מדויק, כי אם אתה מפספס בדברים האלה אתה מאבד את האמון של הצופה". עד כדי כך מסיקה שם לב לניואנסים, שאפילו לשפת הגוף של יעקב כשהוא פוגש דמות חדשה יש תורה שלמה. "כשיעקב פוגש אדם חדש הוא ישר בוחן אותו עם העיניים, זה גם מאפיין ששמתי לב אליו כששיחקתי את הדמות".
מה גילית במחנה אימונים הזה על העולם החרדי שלא ידעת?
"גיליתי שיש המון הבדלים, יש בכל חסידות המון חלוקות", משתף מסיקה בתובנות. "ויז'ניץ עצמה מחולקת לשלוש חסידויות, כשבין כל אחת יש הבדלים מבחינת המראה – מכנס מקופל, פפיון שונה על הכובע, יש המון דקויות מאוד קטנות". עוד תובנה של מסיקה, מהותית יותר, נוגעת ליחסים הקהילתיים והמשפחתיים בחברה החרדית. "יש נטייה לחשוב שיש משהו רחוק אצל חרדים, אבל דווקא ראיתי שיש שם המון חמימות. המשפחה אצל יעקב זה משהו משמעותי, הוא ממש לא היה מוכן לוותר עליה".
אל מול יעקב והחרדים שמתגייסים לצבא, מציגה הסדרה את "הרעים" – אלה שמכים ומתנכלים ומחרימים את החיילים ובני משפחותיהם. אתה יכול להבין גם את הצד שלהם?
"הסדרה באה להראות את שני הצדדים, אין פה רעים וטובים", ממהר מסיקה להבהיר. "מי שמתגייס לצבא הוא לא בהכרח הטוב, ומי שמתנגד הוא לא בהכרח הרע. יש כאן שני צדדים. גם ההורים של יעקב עוברים קשיים בעקבות הגיוס של בנם, בגלל שהקהילה מסוגרת הם נאלצים להתמודד עם ההשלכות של השירות שלו בצבא. זה דורש התמודדות משני הצדדים. אנחנו עדים בסדרה לכך שההורים כן הולכים עם הילדים שלהם נגד הקהילה".
מסיקה מוסיף גם סיפור מעניין שאירע להם תוך כדי צילומים, שממחיש עד כמה לא הכול שחור ולבן. "אני יכול לספר לך, שבאחת הסצנות שצילמנו בבני ברק עמרם (רועי ניק) היה עם מדים ואני עם בגדים של חסיד. צוות הצילום היה מרוחק, ואי אפשר היה להבחין בו. פתאום בא חרדי לרועי והתחיל לברך אותו שיצליח בצבא, והוציא דגל ישראל מהכיס. אלה דברים שלא רואים בחדשות, וזה גם מפתיע וגם משמח. זה לא קיצוני כמו שזה מוצג".
אילו תגובות אתה שומע על הסדרה?
"הסדרה הוקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים. היו שם הרבה חרדים וחלקם חיילים, הם באו אליי בהתרגשות כזאת עם ברק בעיניים ואמרו תודה. תודה על הייצוג שלהם, על זה שהקול שלהם נשמע סוף סוף. אמא חרדית שבנה התגייס לצה"ל התקשרה אליי פעם, ואמרה שהיא מזדהה עם הסיפור של יעקב, אמרה שזה ממש מה שעובר על הבן שלה. אותי זה מרגש שהסדרה הזאת נותנת להם ייצוג שלא היה להם, הם מרגישים שהקול שלהם סוף סוף נשמע".
===============================================================
===============================================================
במעמד צד אחד
היוצרים של 'כיפת ברזל' הצליחו להביא לפריים-טיים תמונה אותנטית ולא שיפוטית של חלק מהציבור החרדי, אך לא השכילו להציג בצורה נאמנה את הצד השני, זה שמתנגד לגיוס / ביקורת
****
כשיוצר מבקש לכתוב סדרה על סוגיה חברתית, הוא מבקש בעצם לשרטט קונפליקט. את פטפוטי החדשות כולם מכירים, את דעת המיינסטרים התקשורתית אנחנו כבר מדקלמים בטרם תיאמר, ואז אנחנו מצפים מאותו אומן-יוצר, זה שאפיקי מחשבתו רחבים ומקוריים מן הממוצע, שיאיר לנו את המתרחש באור חדש. במילים אחרות, שישרטט לנו ביד אומן את הקונפליקט.
העונה השנייה של 'כיפת ברזל', זו שעלתה לא מכבר לאוויר בקשת 12, מבקשת לשרטט את אחד הקונפליקטים המפלגים ביותר במדינת ישראל, והיא אכן עושה קולות של כזו, כשהיא מביאה בצורה אותנטית את הדמויות שלא מקבלות ביטוי בדרך כלל ונמנעת מלשפוט את מעשיהם ואמונתם. אבל לכל סטייטמנט יש אנדר-סטייטמנט.
יוצרי 'כיפת ברזל' השכילו לגרד רובד אחד, שמא נאמר שניים, של הקונפליקט, אך השאירו רובד מרכזי מאוד בחוץ, בחושך. בסדרה אנו פוגשים, באור חיובי למדי, את החיילים החרדים מכל הגוונים שמחליטים להתגייס. מקרה הקיצון, הלקמוס החריף ביותר של התופעה, הוא יעקב אנילביץ' שמתגייס מתוך קהילה חסידית סגורה. יעקב עצמו מוצג באור חיובי, כמי שגילה את האור ומבין שעשה את הדבר הנכון. גם משפחתו, שנעה במטוטלת בלתי אפשרית בין המחויבות לבנה ובין המחויבות לקהילה, מקבלת איזשהו חיבוק של הבנה מהיוצרים. זה צעד אחד קדימה אומנם, אך העצירה אחרי כזה צעד היא כמו צעידה של שני צעדים אחורה.
אז מי הוא בעצם השטן? היכן הרוע המוחלט שמניע את מעגל הסבל הזה? כאן אנחנו מגיעים לרובד השלישי, שלא שורטט בנאמנות, והוא מתנגדי הגיוס החריפים, ובראשם הרבנים וראשי הישיבות. בלי לנסות להבין מדוע, בלי לגעת בשאלה מה יש להם נגד הצבא, מוצגים מתנגדי הגיוס כקבלני הרוע. שוב אנחנו מקבלים את אותה סחורה תקשורתית, שבה ברור שהטוב והאור הוא התגייסות לצבא והשתלבות בתרבות המערבית הנאורה, וההפך הוא השקיעה בעולם של בית המדרש ולימוד תורה.
דווקא עם ציבור אחר היטיבו היוצרים לשרטט קונפליקט שלם. עיטור האומץ מגיע לכותבים של 'כיפת ברזל' על הנוכחות המשמעותית של תופעה מושתקת – מודיעים של השב"כ שמתנכלים לנערי גבעות גם בצבא. כבר בפרק הראשון של העונה השנייה מתגלה עמרם לא רק כשבאבניק אלא גם כשב"כניק. הבחירה הזאת מצטרפת לנוכחות המרשימה של הנושא כבר בעונה הראשונה, שמציפה את המציאות הבלתי אפשרית של נער גבעות שבחר להתגייס. ככל שאני מכיר, מדובר בסדרת הדרמה הראשונה שנוגעת בנושא כל כך נפיץ, ועל כך צריך להסיר את הכובע.
יוני רוטנברג